קורות ממלכת עילם

אז היה שבועות, או במילים אחרות, חג מתן תורה. אני יהוה אלוהיכם, לא יהיו לכם אלוהים אחרים על פני. שלושת אלפים וצ'ופצ'יק שנים אחרי, מונותאיזם נתפס כברירת המחדל שלנו. במידה מסויימת, מה שמבדיל בין ה"אקזוטי" ובין ה"נורמלי", הוא האם החברה מאמינה במספר אלים, או באל אחד, גם אם הממשק אליו הוא שונה. אחת הסיבות שליהדות היה כל כך קשה לקבל את הנצרות בהתחלה, היתה המשוואה הביזרית 3=1. אם שלוש (האב, הבן ורוח הקודש) שווה אחד, אז אחד שווה שלוש – ולכן הנוצרים נתפסו בעיני היהודים בהתחלה כעכו"מ – עובדי כוכבים ומזלות, או במילים אחרות "אנשים שלא מאמינים רק באל אחד". הדאיפיקציה הקלה של מריה לא הוסיפה באמת לכל הסיפור.

בשנים האחרונות, באינטרנט, אנחנו חיים בסביבה מונותאיסטית. יש לנו אל אחד, וקוראים לו גוגל. גוגל הוא אל מכניסטי – אם עובדים אותו נכון – קצת כמו כוהנים ב-D&D – יש נוסחאות, פולחנים ספציפיים שצריך לעשות -  הוא עושה דברים פחות או יותר צפויים, אם כי כמו כל אל, גם הוא לפעמים קפריזי ומשנה את דעתו. כל מי שרצה לפרסם משהו באינטרנט, היה חייב להבין איך עובדים את האל הזה. בדומה לארגון הדת היהודי, לא קמה כנסייה רשמית, שמגדירה איך עובדים נכון, ושכל מי שלא משתייך לה הוא מין (Heretic) – כל מי שרצה יכול היה להתחיל לעבוד את גוגל, ואם הוא היה טוב ומדוייק, גוגל עבד בשבילו.

הדבר המעניין הוא, שבתקופה האחרונה אנחנו הולכים וגולשים למערכת דתית אחרת. כי אם פעם הדבר העיקרי שיכולת לעשות כדי לפרסם את עצמך היה גוגל, היום פתאום אנשים מבינים שאפשר ורצוי גם לעשות שיווק חברתי. מה זה שיווק חברתי? איך עושים את זה? קח 2 מומחים לשיווק חברתי, וכל אחד מהם יגיד לך משהו אחר – לפעמים סותר. יותר מזה – יכול להיות שכל אחד מהם עושה את הדבר שסותר את הדבר שהשני עושה, וזה עדיין עובד. ככל שהנתח של מדיה חברתית גדל, ככה אנחנו מתרחקים ממערכת דתית מונותאיסטית, וגולשים לעולם הפוליתאיזם. מצד אחד זה מדכא, כי פייסבוק עושה סחרחורת וטוויטר עושה לי רע, אבל מצד שני זה גם מעולה – כי בפוליתאיזם יש משהו הרבה יותר מגוון ומגניב. מבחר של אלים אומר שכל אחד יכול מצוא את השיטה שלו, שאנשים צריכים להיות יצירתיים ולחשוב ולא רק לנסות לפצח את רצון האל.

התקווה האמיתית שלי, היא שבשלב הבא גם כולנו נקבל פסלים קטנים ומגניבים של גאנשה, שיעזרו לנו באינטרנט.

אז חזרתי לפייסבוק. רבים מחברי מתחרים בניהם על מי ישנון את השנינה החריפה ביותר על הסיפור הזה, ובצדק. זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה חזור. פייסבוק הוא הרי כמו הוטל קליפורניה – You can check out anytime you like, but you can never leave, ולכן פעם בחצי שנה, לערך, הייתי טובל את זרתי בלוג-אין, רק כדי לראות אם כבר נסבל שם. כל פעם התשובה היתה "לא", כולל עכשיו. ההבדל בין אז ועכשיו הוא, שהובהר לי שזה קצת מגוחך שאני עושה כל מני יעוצי אינטרנט בלי לדעת איך פייסבוק נראה היום, ושהצלחתי לסתום את האף למספיק זמן כדי לעשות ניקוי יסודי במאות החברים שלי, ולהביא אותם למצב שבו אני מכיר, פחות או יותר, את כל מי שנמצא שם, ואפילו שתיתי איתו בירה מתישהו.

בפעם הקודמת שחזרתי, הדבר הראשון שעשיתי היה להציע חברות לליאת, ולשנות את סטטוס מערכת היחסים שלי. תוך דקה לערך, פלוני, מישהו שהחלפתי איתו אולי 3 מילים כל חיי, הגיב ב"לייק" על שינוי הסטטוס. זה הבעית אותי כל כך שבאותו רגע סגרתי את החשבון. במשך המון זמן ניסיתי להבין למה. זה לא עניין הפרטיות. פעם היה נורא איכפת לי מפרטיות – הייתי מצפין את הכל, ואפילו כאן לא ממש הזדהתי בשמי. אבל לאט לאט זה עבר לי. הרבה מזה בזכות אידיאולוגיית הסודות של פראנק ווראן, מ-Post Secret. אנשים מכל העולם מציירים גלויות עם הסודות שלהם, ושולחים לפראנק בעילום שם. הוא מפרסם אותם – לרוב בבלוג המקסים שלו, ולפעמים בספרים שהוא מוציא לאור. החשיפה לכל כך הרבה סודות של כל כך הרבה אנשים מבהירה לך כמה רוב הסודות שאנחנו שומרים הם מטופשים, עד כמה מדובר בדברים אקראיים שאנחנו החלטנו שאנחנו צריכים להתבייש בהם, כמה כוח מיותר ועודף אנחנו נותנים לסודות האלה. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם סוד זה לשחרר אותו, להבין עד כמה המצב האנושי הוא זהה. הדאגות שלי מגוגל, למשל, הם מזמן לא בתחום הפרטיות, אלא ביכולת שלה לקבוע את המציאות (וגם זה).

מה שהטריד, ועדיין מטריד אותי בפייסבוק, היא העובדה שכל פעולה שלך במרחב הזה היא יישות עם כותרת, אובייקט בזכות עצמו. כל דבר שעשית, כל תגובה, כל שיעול, היא אובייקט שנמצא שם בחלל – מפורסם, מתועד, ובר אינטראקציות. השהות בפייסבוק מצמצמת את מרחב האפשרויות שלך לאותם פעולות אטומיות. זה כמו ההבדל בין משחק תפקידים ממוחשב, טוב ככל שיהיה, למשחק תפקידים שולחני. במשחק תפקידים ממוחשב הדמות שלך תוכל לעשות רק את הפעולות שמעצבי המשחק בנו לתוך הממשק. זהו. במשחק תפקידים שולחני, הדמות שלך יכולה לעשות הכל. זה לא תמיד יצליח לה, אבל אתה יכול להגיד שהדמות שלך מחטטת בנחיר שמאל עם זרת ימין. טווח הפעולה במציאות הוא בלתי מוגבל.

קראתי היכנשהו שבני נוער התחילו לכתוב את סימן השאלה בתחילת המשפט, מאחר ופייסבוק לא מסתדר הייטב עם סימני פיסוק בעברית. הפעפוע של החיים המקוונים אל החיים שמחוץ למחשב הוא עובדה שקיימת. מה שמפחיד אותי, זה שלאט לאט נראה שאנחנו מגבילים את עצמנו רק לפעולות שתוכנתו מראש, שיש להם קיום קטגורי ומוגדר, שאפשר לעשות עליהם לייק.

מצד שני, אולי אפשר להסתכל על זה באופן קצת יותר חיובי, מזווית רוחנית. כבר טענתי בעבר שפייסבוק הוא אנטי-בודהיסטי. אבל יכול להיות שדווקא האטומיזציה של השהות בו, יכולה להיות דבר מועיל, לפי משנתם של גורדייף ואוספנסקי. אני לא מומחה לדרך הרביעית אבל אני זוכר שקראתי מאמר מסויים, שבו התלונן אוספנסקי (או גורדייף – תמיד דמיינתי אותם כזוג הזקנים מהחבובות) על כך שאנשים מבצעים את רוב הפעולות שלהם בצורה מכנית, מתוך שינה. אם תשאל מישהו מה הוא עשה כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב', תגלה שהוא היה עיוור או ישן לרוב התהליך – לא מודע לקימה מהכיסא, לא מודע לשליחת הרגל, לא מודע לפתיחת הדלת וכו'. דווקא העובדה שכל פעולה שלנו בפייסבוק מצויינת – אולי זה מה שבסופו של דבר יתרום להתעוררות המודעות הגדולה שלנו.

נראה כמה זמן אני אחזיק הפעם. אבל אני מבטיח שאם זה יהפוך אותי לאדם מודע ורוחני יותר, בטח תשמוע על זה בטוויטר שלי.

יש לי תחושה שמנהלי מייקרוסופט, במיוחד בתחום מערכות ההפעלה, שהלכו בסוף השבוע לראות את "אוואטר" התבעסו לאללה. אוואטר הוא במידה מסויימת אנלוגיה מעניינת לחלונות וויסטה. בשני המקרים מדובר על פרוייקט ענק, שעבדו עליו למעלה משש שנים, ואמור היה להיות הדבר הבא, פורץ דרך וכו'. גם ג'יימס קמרון וגם מייקרוסופט יצאו לריצת מרתון. רק שבמקרה של קמרון, זה הצליח מאוד, ובמקרה של מייקרוסופט, זה לא.

המונח הזה "ריצת מרתון", אפוף בהמון כבוד מיסטי. בוסים שרוצים לנזוף בעובדים שלהם יגידו להם שהם לא "רצים למרחקים ארוכים". הדבר תמיד מלווה בסאב-טקסט של חוסר שביעות רצון. הדבר הנכון, חבר עובד, הוא להיות רץ מרתון.

כל חיי הסתובבתי עם התחושה הזאת, שכמה זה מאכזב שאני לא רץ למרחקים ארוכים, ושאני באמת, באמת חייב לעבוד על כישורי המרתון שלי. לאחרונה נפל לי אסימון: שילך להזדיין הסאבטקסט. ריצה למרחקים קצרים היא ענף אולימפי לא פחות מכובד ממרתון. יוסיין בולט לא יושב לו בג'מייקה וחושב "אה, איזה יופי – אני החתול הכי מהיר על המסלול, אבל חבל שאני לא רץ מרתון". הוא יוסיין בולט, דאמיט!.

עם החזרת הלפטפוט הקטן לעבודה, חזרתי למחשבי שלי, הגדול. מעבר לעובדה שיש משהו חינני בלכתוב על מקלדת בגודל נורמלי, ושהמסך הוא לא בגודל של גלויה, השינוי המשמעותי ביותר הוא החזרה לעבודה עם אובונטו. כפי שכבר כתבתי, כשמגיעים לזה בהלך הרוח הנכון, אובונטו זה ממש כיף. במפעל אותו עזבתי כעת, זה לא הסתדר טוב בכלל, ולכן עשיתי רילוקיישן ל-XP בשנה וחצי האחרונות. עכשיו שבתי הביתה, וגיליתי שבהעדרי, השכונה השתדרגה בטירוף.

כל חצי שנה יוצאת גרסה חדשה של אובונטו, ולכולן יש שמות של חיות. לפעמים השינויים הם קוסמטיקה, לפעמים הם מהותיים. חזרתי אחרי שנה וחצי, וגיליתי מערכת הפעלה פשוט טובה יותר בצורה משמעותית ממה שעזבתי. אובונטו לא רצים מרתון. מחזור המוצר שלהם הוא של חצי שנה, לא של חמש שנים, כמו מייקרוסופט. ועדיין עובד להם. הספרינטים, הריצות למרחקים קצרים של אובונטו ובולט, לא קורות לבד. בולט מתאמן ללא הרף לריצות שלו, כל יום. מארק שאטלוורת' בונה ארגון וקהילה מסביב לאובונטו. הרבה אנשים מבלבלים בין ריצות למרחקים קצרים ובין קפריזיות, בטלנות, וזה טיפשי. זה פשוט דפוס אחר של הוצאת אנרגיה.

זה לא שאני לא רואה את הייתרונות של ריצת מרתון, אבל רוב האנשים מפספסים את הייתרונות של הספרינט. כי אם בחרת לרוץ מרתון, כמה מרתונים כבר תרוץ בחיים? כמה עשרות? כמה מאות? אבל כרץ למרחקים קצרים, כמה ריצות תספיק? הרבה יותר, וכל ריצה כזאת היא חוויה נפרדת, ממנה לומדים דברים חדשים.

הערת המחבר: זה החצי הראשון של הרצאה שאני מעביר פה ושם, בפורומים שונים. החצי השני פורסם תחת הכותרת "סיפורים קפואים, אגדות עם רוסיות, ג'וקרים וגנבים".

"קנו את סבון הפלא של נקה 7 – גם מנקה, גם מחטא, וגם מלבין את העור" – קריאה מעין זו נשמעת לנו אנכרוניסטית. כאילו יהיה נכון אם תופיע בכרזה בשחור לבן, מתקופת תחילת המדינה, או אפילו מוקדם יותר – כקריאה של סוחר נודד אי שם בערי המערב של צפון אמריקה, כאשר הוא מנסה למכור את מרכולתו.

אם נבחן את המשפט, נראה כי הוא מורכב משני חלקים – החלק הראשון הוא ה"מוצר" – יש סבון, והחלק השני הוא ה"סיפור" אשר מסופר על המוצר – הוא מנקה, הוא מחטא, והוא מלבין את העור. רוב האנשים נוטים לחשוב כי אחד נובע מהשני. למוצר תכונות בסיסיות, אינהרנטיות, ושיווק טוב (ולצורך העניין שיווק יוגדר כאן כ"סיפור הסיפור של המוצר"), מספר בשבחם.

בחלק זה של המאמר, אנסה לבחון את הטענה הנ"ל, על ידי בחינה של הסיפורים -  המסרים השיווקיים והפרסומיים של מוצר אחד בסיסי – טלפון סלולארי, לאורך זמן. למרות מגוון ההתפתחויות הטכנולוגיות אשר בהם התברך הטלפון הסלולארי, ניתן לאמר, על פניו, שהוא משרת בגדול את אותה מטרה אותה שירת לפני עשר שנים, ומטרה דומה, עם סייג הניידות, לזו אשר משמש הטלפון הנייח. בעולם של "מוצר" ו"סיפור", אך כך הדבר, האם סביר להניח שנראה סיפורים דומים או זהים בין החברות השונות?

להמשך »

ניל סטיבנסון, שאפילו יש לו טאג כאן בבלוג, הוא סופר ועיתונאי מבריק, שמתעסק המון בהיסטוריה, חברה וטכנולוגיה. הרבה פעמים יש לו יותר דברים מגניבים להגיד מסיפור שעוטף אותם, אבל לא נורא. אחד המאמרים הראשונים שלו, מ-1999, "In the Beginning was the Command Line", עוסק בהיסטוריה של מערכות הפעלה, בעצם ב"מה זה מערכת הפעלה". אחד הנושאים העיקריים שנדונים שם, גם אם המילים הם אחרות, הוא הסובלימציה שמערכות הפעלה עוברות. ממצב שבו צריך להזיז פיזית דברים כדי שמעגלים יסגרו או המחשב יבצע פקודות כלשהן (למשל, בכרטיסי ניקוב), למצב שבו אפשר לכתוב אותם בשורת פקודה (דוס, טרמינל של לינוקס), למצב שבו יש מטאפורות גרפיות. גם במישור הפיזי – ב-Thinkpad שלי אני אפילו כבר לא צריך להזיז את העכבר מלוא התנועה – יש את הדגדגן האדום הזה שיושב במרכז המקלדת, וכל מה שעלי לעשות הוא לרמוז לו, בתנועה העדינה ביותר של קצה האצבע שלי, לאן אני רוצה שהעכבר יזוז.

נכון ללפני שנתיים (לפני הופעתו של האייפון בחיינו), ככל שהממשקים היו מתקדמים יותר, כך הם הלכו וצמצמו את תפקידו של הפיזי, של הגוף. עוד פלך הצטרף לממלכה הגדולה שנבנית כאן בשנים האחרונות: ממלכת התבונה הטהורה.

זה לא שלגוף אין נוכחות בחיים שלנו. הרפואה התקדמה, ברוך השם. אפשר לרפא המון מחלות. אבל נראה כאילו יש מאמץ מכוון, כמעט קונספירטיבי, להתעלם מתפקידו של הגוף, הפיזיות, באושר שלנו. האושר, כפי שמוטף לאדם המודרני, מגיע מהשכל, מהנפש, מהרוח. הרוח נעלית, הגוף הוא בזוי. השכל גבוה, הגוף נמוך. בבית הספר, הפונקציה שאמורה להיות, מבחינת המדינה, זו שמעצבת את הילדים שעוברים דרכה ונותנת להם את הכלים לחיים, יש בשבוע כשעתיים של שיעורים שקשורים לגוף (שיעורי ספורט המגוכחים), לעומת כשלושים שעות שבהם מתעסקים בדברים של שכל. מבלי לדבר בכלל על מה לומדים בשאר שלושים השעות האלה, האמירה ברורה: מה שחשוב הם דברי בינה, והגוף – מיותר.

כשמישהו מרגיש אומלל, או תקוע בחייו, הוא ילך לפסיכולוג, ושם ינסה לפתור את אומללותו בשיחות, בניתוח, במילים. לעיתים נדירות בלבד הפסיכולוג יצווה עליו לרוץ 20 דקות שלוש פעמים בשבוע כחלק מהטיפול.

זה לא שאין התעסקות בחברה שלנו עם גוף וספורט. מפציצים אותנו ללא הרף במידע על חשיבות ההתעמלות, אכילה של פחממות מלאות, ואומגה שלוש, אבל לרוב בקונטקסט של "בריאות" ולא "אושר". אושר מגיע משלווה פנימית, מסדנאות רוחניות, מטיפול פסיכולוגי. אם האושר לא מסופק לנו על ידי השכל, אנחנו מרגישים שאנחנו מרמים.

מגיל מאוד צעיר היה ברור לי שאני חכם, ושמן. היה ברור לי שיש דיכוטומיה בין העולם הפיזי, עולם הספורט, ובין עולם השכל, ובגיל מאוד צעיר החלטתי באיזה צד אני נמצא. רוב חיי העברתי הרחק מכל עיסוק ספורטיבי. אני לא משחק כדורסל או כדורגל עם החברה, משעמם אותי לראות את זה אפילו. לחדרי כושר הבלחתי ספורדית על מנת לעזור לי לשלוט במשקלי, אבל היה ברור לי לחלוטין שאני לא בסביבתי הטבעית, שזה לא באמת בשבילי החרא הזה.

כשביקרתי בסיאטל, לפני כשנה, נדהמתי. תרבות הספורט שם, לפחות אצל החצי הלא מקועקע-ומעשן-עצמו-למוות, היתה משולבת כל כך עמוק ב-DNA של האנשים איתם הסתובבתי, שהיה להם מוזר באותה מידה לחשוב על אנשים שלא שותים כמו על אנשים שלא מתעמלים. הם לא היו מז'אנר האובססיבים לכושר. הם פשוט עשו דברים – התחרו באופניים, טיפסו על סלעים, עשו קיאקים. חזרתי לארץ וניסיתי לשנות גישה.

אין מה לעשות, ספורט מקדם את רמת האושר. בשנה האחרונה, יש מתאם מובהק וחיובי בין הפעמים שבהם הצלחתי להכניס את עצמי לשגרה של ספורט אמיתי (אמנות הלחימה שלי היא לא ספורט אמיתי), ובין תקופות שבהם הייתי מאושר, פורדקטיבי, יעיל. ספורט הוא לא תרופת פלא, אבל הוא לא רחוק מזה לפעמים.

אז אם שקלול הגוף בתוכנית האושר שלנו מסוגל להעניק לנו כל כך הרבה, למה לא עושים את זה יותר? מה פשר הקונספירציה הזאת, שבה שני הצדדים, צד ה"גוף" וצד ה"נפש" עובדים כל כך קשה על לשמר את הגבולות? אני לא יודע. השאלה המעניינת יותר שנגזרת מכל הסיפור הזה, היא שאלת "למה החיים קשים". אם אכן ספורט כל כך טוב לנו – לגוף ולנפש, אז למה אנחנו כל כך מתקשים להתעמל, להתמיד? גם אחרי שהבנתי את החשיבות של הספורט לאושר האישי שלי, היו תקופות שבהם הזנחתי את עצמי.

ייתכן והחיים נבנו בכוונה כדי שיהיו קשים. שנתאהב באלה שלא אוהבים אותנו, שהאוכל המשמין יהיה הטעים ביותר, שנתעצל דווקא לבצע את הדברים שהכי בריאים לנו. יכול להיות שזה ה"מותר האדם מהבמה", העבודה ה"רוחנית" שלנו, האתגר שלנו כבני אדם להתעלות על ברירות המחדל שלנו. יכול להיות שמדובר בשריר, שריר ההתעלות, וככל שאנחנו מאמצים אותו יותר אנחנו הופכים ליותר בני אדם, ופחות חיות. ויכול להיות שהשריר הזה הוא רב שימושי – הוא מתחזק כתוצאה מהתעמלות, אבל הוא תורם גם לפעילויות אחרות שלנו מקטגוריית ההתעלות.

למקומות יש מאחורי הקלעים. לכמעט כל המקומות יש מאחורי הקלעים. במאחורי הקלעים ההצגה שמתנהלת לפי הכותרת של המקום נפסקת, או נחלשת, ומתחילה הצגת חיים אחרת. זה יכול להיות השירותים ומטבחון שיש בחנות קטנה, או המלצרים שמפלשים כוסות, עייפים רצח, באחת בלילה. זה יכול להיות אנשי השיווק של הייטק, שעד לפני דקה עדיין חילקו כרטיסי ביקור והחליקו חיוכים וכפיים, ובהשמע הגונג מקפלים את השרוולים והדוכן שלהם בתערוכה, והופכים לפועלי במה מזיעים. 

ככל שמתרגלים למחשבה, כך צצים מאחורי הקלעים ונהיים ברורים יותר, גם אם בכל מקום הם קצת אחרת. המערה החשמלית בדיזנגוף סנטר, הביזארו-דיסניוורלד שמתחבאת מאחורי או מתחת לממלכה הקסומה, ומאוכלסת באנשי זבל ובטחון ומי יודע מה עוד.

מפתה לחשוב שמאחורי הקלעים הם האמת, ושהלפני הקלעים זה הצגה. בדיוק כמו שמפתה לחשוב שאם נסיר את ה"מסכה" שאנחנו עוטים על עצמנו, נגיע ל"אני האמיתי". זה מסתדר לנו טוב – יש אמת ויש שקר, יש אותנטי ולא אותנטי, ואם רק נצליח להניס את הלא אותנטי, נוכל לחיות חיים מאושרים, אמיתיים ומלאי ירקות אורגניים.

אבל לדעתי יותר מעניין להסתכל על שני צדדי הבמה במקביל. להתענג על מאחורי ולפני הקלעים. נכון, בהתחלה קשה יותר להנות  מההצגה כשאתה מודע למאחורי הקלעים כל הזמן – ה-SOD, השעיית הספק שלך, נעלמת. אבל ברגע שמבינים שמתחת למסכה יש עוד מסכה, ומתחתיה עוד מסכה ועוד מסכה, ולכל אחת יש תפקיד וכל אחת מהם היא חלק אמיתי ממי שאתה, אפשר להתחיל להתרווח קצת, ולהנות מההצגה.

(ובלי שום קשר לכלום, אבל אם כבר להנות מההצגה: בערך פעם בשנה אני חוזר באיוולות על אותן שתי טעויות: אוכל בבורגראנץ', והולך לראות סרט בגלובוס בעזריאלי. זה מדהים. מושבים שפרושים ומרגישים כאילו נלקחו ממחלקת התיירים באל-על, סדרנים שמתעקשים שהמזגן דולק למרות שהוא לא, מערכת סאונד חובבת דיסטורשן, וכמובן – שתי פסים שמרצדים כל הזמן על המסך בזמן ההקרנה. אחרי דברים כאלה אני כל פעם מנסה להבין למה אנשים עוד הולכים לקולנוע.)

כבר כמה שנים המדינה בבעיה. במדינת ישראל יש את פקודת הסמים המסוכנים, שבה מוגדרים הסמים האסורים. כל מה שבפנים – אסור, כל מה שלא בפנים – מותר. המוח היהודי, מלא הפטנטים וחובב הסטלות, עושה ימים כלילות על מנת לפתוח סמים חדשים, שעוד לא מופיעים ברשימה הזאת. וכך, כמו מפתחי הווירוסים והאנטי-ווירוסים, נמצאים הכימאים הצעירים והשוטרים במאבק אימתני על רקע פיצוציות תל אביב.

אם מסתכלים מקרוב, מגלים שהנושא קצת מזכיר את כל סוגיית ההסמכה, בתחומים שבהם המדינה דורשת את זה. בשנה האחרונה נפתח קורס מדריכי אומנויות לחימה פיליפיניות, ולכן, לאחר קורס לא קצר במכון ווינגייט הוסמכתי כמדריך אומנויות לחימה פיליפיניות, והמדינה מכירה בי והכל. המורים שלי, שקיבלו את ההסמכה שלהם ממורה בעל שם בינ"ל, לא קיבלו את ההסמכה ה"רשמית" של מדינת ישראל עד שהקורס הזה נפתח, פשוט כי מדינת ישראל לא הכירה בקיומם של אומנויות לחימה פיליפיניות. האם זה אומר שעד שהקורס נפתח הם היו מורים גרועים ואחרי שווינגייט הוסיף גם את אומנויות הלחימה הפיליפיניות לתמונת העולם שלו, הם לפתע נהיו מורים טובים? לא. הם היו מורים טובים מהתחלה.

הבעיה מסתבכת כשמגיעים לפסיכולוגים. סליחה, מטפלים.
בבלוג שלו מנסה טל צפריר, איש נחמד ומטפל, להסביר למה לא צריך הסמכה כדי לטפל באנשים. "מי שרוצה שתעודה תטפל בו – שיבושם לו", כותב צפריר.
כדי להיות פסיכולוג צריך לעבור מסלול מפרך להפליא. אני לא מדבר אפילו על הקבלה לחוג לפסיכולוגיה, את ההשרדות בסיר הלחץ הפסיכי הזה, תואר שני, ופרקטיקום. סך הכל, מדובר על כ-6-8 שנים של לימודים והתנסות, לפני שתוכל לקבל את התואר "מטפל". אבל זה בסדר. יש קיצורי דרך. בשנים האחרונות, השוק מלא, יש שיאמרו אפילו מתחיל להיות צפוף, במטפלים. הם חס וחלילה לא פסיכולוגים – הם משהו אחר. מטפלים, קואצ'רים, מומחי-זוגיות-דרך-טנטרה. מה ההסמכה שלהם? חלקם מנפנפים תעודות מפונה, חלקם את מלוא 160 השעות של קורס הקואצ'ינג או NLP שלהם. חלקם המציאו את השיטה בעצמם, או שהם תלמידים דור ראשון אצל אנשים שהמציאו את השיטה בעצמם. וזה נהדר. לא צריך ללמוד 8 שנים, ומקבלים פחות או יותר אותו תגמול כמו פסיכולוג. לא פלא שהשווקים מוצפים. It’s the best deal in town.
יותר מזה, בגלל המיתולוגיה האלטרנטיבית, שבה כל דבר ממסדי הוא לא פאר תרבות המערב והישגם של אנשים שעמדו על כתפי ענקים, אלא רשע ומסואב, יש פריחה של "מטפלים אלטרנטיביים", שמצויידים בנראטיב יעיל לגבי למה טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי זה לא טוב, ולמה השיטה שלהם היא כן. זה יכול להיות החל מהסבר לגבי ה"קבעון" של הממסד הפסיכולוגי, עם רמזים עבים לגבי איך כל המטפלים הם פרוידיאנים-בארון שרק רוצים שתדבר על אמא שלך, וכלה בהסברים על איך פסיכולוגיה מסתכלת על העבר בעוד X מסתכל על העתיד. אתם יודעים – מסוג הדברים האלה שאפשר גם להפוך לסיסמאות של infomercial.

הבעיה עם מטפלים, שדומה קצת לעולם אומנויות הלחימה, היא שלרוב לקליינט אין שום בסיס להבין מה טוב ומה לא. רוב האנשים שלומדים אומנויות לחימה נשארים באמנות שלהם לא כי היא הכי מתאימה להם מבחינה פילוסופית או פרקטית, אלא כי זה היה שילוב של כימיה עם המדריך, שעות ומיקום נוח. כמו במוסך, כשהולכים למטפל אז אתה לא באמת יודע מה הוא רואה מתחת למכסה המנוע. אבל בניגוד למוסך, אין לך גם מדדים ברורים לאוטו תקין מול אוטו מקולקל.

באומנויות לחימה אנשים פותרים את זה בקלות, או כך הם חושבים. מבחינתם הקוואליפיקציה לא צריכה לבוא ממדינת ישראל, היא צריכה לבוא מההיסטוריה. לא סתם כל שנה נוספות עוד כמה מאות שנים לפלאיירים של הקונג-פו. אם פעם אמנות הלחימה הסינית הזאת היתה בת 1000 שנה, היום כבר ראיתי מאמנים שמספרים שמדובר באמנות בת 3000, 4000 שנה. ההדיוט חושב "היי, אם זה בסביבה כל כך הרבה זמן, זה בטח טוב!", ומסיר דאגה מליבו, תוך שהוא מתעלם מהאפשרות שהכרונולוגיה הזאת היא פשוט בולשיט. אחרים, בצעד מוצלח יותר, מנסים למצוא מורים שהם נקודות סמכות מבחינתם (ברוס לי/מאס אוימה/או סנסאי/הליו גרייסי), ולשחק את משחק ה"מי למד ממי מתי".

השענות על מקורות מהימנים היא רק חצי מהעבודה. אם הולכים בנתיב הזה בלי לאמת ולעמת את הידע כל כמה זמן, מגיעים להתפלפלויות תלמודיות וסכולסטיות. האקדמיה של היום היא לא רק משחק חבר-את-הרפרנסים, שהיה פופולארי מאוד בפילוסופיה של ימי הביניים. הידע של היום נשען על הידע של אתמול, אבל (בצעד פרוידיאני להפליא), מנסה כל הזמן לתקוף אותו, לאתגר אותו. מהזווית של אומנויות לחימה, אקב"ן כתבו את זה יפה בפירמידה המתודית שלהם.

אני יודע שאני נשמע ציני ומכוון פואנטה להפליא, אבל הלוואי שהעניינים היו כל כך פשוטים. כי תמיד יהיו אנשים בלי שום הסמכה שיהיו מטפלים נפלאים, ותמיד יהיו פסיכולוגים מוסמכים גרועים. אותו הדבר גם באומנויות לחימה. בארץ קיימים כמה מורים לאומנויות לחימה, שהמציאו חלק לא מבוטל מהסגנון שלהם בעצמם, כולל קאטות והיסטוריה. לפחות אחד מהם לוחם טוב, שהעמיד דורות של תלמידים מצויינים. חיי השתפרו פלאים בעקבו אימון קצר טווח אצל מאמנת אישית, שבאה לפתור בעיה ספציפית וממוקדת, ועשתה זו בהצלחה.

בשלוש השנים האחרונות, אני עובד עם מטפלת נפלאה. התרומה של הטיפול לחיי האישיים, למי שאני, בתהליך לא קצר כלל אך מפעים באיכותו ובעומקו, היא פנומנלית. המטפלת שלי היא פסיכולוגית אמיתית -  דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, עם התמחות בשיטה שנקראת התמקדות. במבט ראשון ההתמקדות נראית כמו עוד שיטת גוף-נפש שכמותה ניתן למצוא בשפע בחדר ההסבה של ה-24רופי. אבל במבט שני, מסתבר שמי שייסד אותה, יוג'ין ג'נדלין, הוא פרופסור לפסיכולוגיה, שעבד עם קרל רוג'רס, ושטרח לחקור ולפרסם את מה שהוא חוקר, בשפה הבינלאומית של מחקר אקדמי, אבל גם נגיש להדיוטות. הוא לא הסתגר בהילת היהורה שלו, בטוח שמה שהוא המציא כל כך רדיקלי וקיצוני שאף אחד לא יבין את זה ולכן הוא לא יטרח אפילו לשחק במשחק של שאר הילדים, אלא ילך למדבר ויעביר שם סדנאות. מה שיצא לו הוא נהדר לדעתי, אבל לא זו הנקודה.

יש אנשים עם כשרון טבעי גדול יותר ל"מכות", ויש פחות. אני נמצא בקטגוריה של ה"פחות". ראיתי אנשים בלי שום הכשרה רשמית בלחימה עומדים יפה מול (ואפילו מפרקים), אמני לחימה מאומנים. כי יש להם את זה. אבל פה בדיוק נפרדים הילדים מהמבוגרים. כי אלה שיש להם מתחלקים אחר כך ל-2 סוגים – אלה שמבינים שטובים ככל שיהיו, היו חכמים וגאונים לפניהם, ושהם יכולים לעמוד על הכתפיים שלהם, ואלה שחושבים שהם מספיק טובים בגלל ש"יש להם את זה". הדבר הכי טוב שיכול לקרות זה שאיש עם אינטואיציה, חוכמה ויכולת תקשורת בין-אישית טובה ילך ללמוד להיות מטפל, יכשיר את עצמו ברצינות. הדבר הכי מאכזב יהיה שמישהו כזה יחליט לעשות קיצור דרך, ללמוד איזו שיטה בשקל מאיזה גורו או מורה ל-NLP, ויחשוב שהוא יכול לטפל. יותר מזה – נכון שיש פסיכולוגים מוסמכים מזעזעים. אבל כשצריך לעבור איזשהו מסלול בקרה, המסננת תסנן לפחות חלק בולט מהם. כשאין מסננת, שום דבר לא עובר סינון. 

כולם מדברים על מבחן התוצאה. אבל אף אחד לא מדבר על האלטרנטיבה. בגלל שנפש האדם היא לא דבר מדיד, אז קשה להגיד דברים כמו "אתה מרגיש נפלא בעקבות הטיפול שלך ברייקי-דולפינים, אבל אם היית מדבר עם פסיכולוג מוכשר, היית מרגיש פי 2 יותר נפלא". אבל אני מאמין שזה נכון. כמו אדם שמסרב לטעום כל חייו שוקולד/וויסקי/יין משובח, כי שוקולד פרה טעים לו נורא. זה לא ששוקולד פרה לא טעים, זה שיש עוד דברים שלא ידעת שבכלל קיימים בשוקולד, ועד שלא תטעם, לא תדע לא משנה כמה ינסו להסביר לך. העניין קשה כפליים, מאחר ופסיכולוגים הם דבר ארטיזנלי – no two are the same, וגם אם אתה מצאת אחד טוב, לרוב לא תחלוק אותו עם חברייך.

אני מאמין גדול באינטואיציה,טוב לב וחוכמה, אבל אני מאמין גדול עוד יותר בידע אנושי קולקטיבי ומצטבר, ושהוא צריך להוות את ההשראה שממנה גוזרים את כישורי הטיפול שלך, יחד עם אינטואיציה, טוב לב וחוכמה. אתה חושב שיש לך משהו חדש וחדשני לתרום? נהדר! אבל אתה לא חושב ששווה, רק לשניה, לבדוק אם אפשר ללמוד מהטעויות של אנשים אחרים שגם להם היה משהו חדשני וחדש לתרום? אני תמיד נזכר באידיוט שבשיעור הראשון ב"מבוא לפילוסופיה מודרנית", החליט שזה הזמן (שיעור הפילוסופיה הראשון שלך בתואר) והמקום (אולם 144 בגילמן, שמאכלס כ-400 איש) להתווכח עם המרצה על למה דקארט טעה. אחי – שב, תרגע, שתה משהו, תקרא ספר או שתים, ואז נסה לנסח את הטענה שלך. אני אשמח להקשיב לך, גם אם לא גמרת את התואר, אבל יהיה לי הרבה יותר קשה להתייחס אלייך ברצינות אם תבוא אלי עם טיעונים בסגנון "מי שרוצה שהתעודה תלמד אותו פילוסופיה – שיבושם לו.". יכול להיות שההפסד שלי. יכול להיות שלא.

תוספת מאוחרת:

גילוי נאות וכל השאר: את טל צפריר פגשתי בסדנא במדבר, שהעביר המורה שלו, מיכאל. אני לא נהנתי בסדנה הנ"ל, אבל, חברים טובים שלי, כולל אחת שאת דעתה אני מעריך מאוד, מטופלים אצל טל ומיכאל כבר שנים, ומבסוטים לאללה. אני לא טוען שטל או מיכאל הם שרלטנים. ייתכן שהם מטפלים מעולים, ולכן, דווקא בגלל זה, כאב לי לראות גם את טל משתמש באותה קלישאה של "מי שרוצה שתעודה תטפל בו, שיבושם לו". איך אדם מהרחוב ידע להבדיל בין מטפל טוב למטפל שרלטן, אם כולם אומרים ש"תעודה זה בשביל לתלות על הקיר"? ברור שתעודה היא לא תנאי מספיק, אבל הם ייתכן שהיא, או צורה אחרת של קוואליפיקציה, הם תנאי הכרחי?

אבא שלי נרשם לפני מספר שבועות לקורס בביה"ס "פסיכו-דהרמה". מכל הארגונים שמציעים קורסים והשתלמויות בתחום הרוח וההתפתחות האישית, ביה"ס הזה הוא מהחביבים עלי. המרצים הם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, והתכנים הם לא תכני זיפ (תערובת-רוחניות-בשקל-רק-להוסיף-מים), אלא ניסיון להעביר לא רק את הפילוסופיה הבודהיסטית (הספר השני הכי נקנה-אך-לא-נקרא בסדרת "מה-דע", אחרי "תורת הקוונטים" של יואב בן-דב), אלא את הפרקטיקה.
לאבא שלי, למרבה המזל, תמיד היה חוש למידה טובה. הוא לא מהאנשים האלה שפתאום יגלו את האור, גם אם מה שיש שם באור מוצא חן בעיניהם. אין לו שום כוונה להפוך לבודהיסט. מקסימום קצת לשבת.

מי שהפך לבודהיסט, בחודשים ושנים האחרונות, היא דווקא סבתא שלי. סבתא שלי בת 93. הנשים במשפחה של אמא שלי נוטות להאריך שנים, ולסבתא אין שום כוונה לבייש את המסורת. למרות שכעת היא בבית חולים, מצבה הפיזי ככלל טוב. מנטלית, היא נמצאת בדימנציה משובבת נפש. היא לא זוכרת כל כך מי אני או מי אמא שלי, אבל שמחה לראות אותנו. היא שרה בקול נפלא, אם כי רפרטואר מוגבל של שירים. סבתא שלי מאושרת. היא הדבר הכי קרוב לבודהיזם שמשפחת גוטמן מסוגלת לנפק. סבתא שלי לא עסוקה בקיום שלה, לא מהרהרת במר גורלה, בכמה היא מסכנה כי ימי העבר הזוהרים שלה מאחוריה. אין בה כמיהה או השתוקקות. היא פשוט חיה. היא אוהבת תפוחי עץ אפויים, ובגלל שהיא היתה ילדה טובה, היא קיבלה ממני בייגלה כשביקרתי אותה בבית החולים. המצב שלה לא מבאס אותה. הוא מבאס אותנו, אלה שמסביבה. או לפחות אמור. זה לא שזקנים חולים משמחים אותי תמיד. המראות עדיין… קשים. אולי כי זה מה שאמורים להרגיש. אבל בביקור שלי בשבת, היה לי כיף. התבדחנו, צחקתי מהשטויות שלה. לא הרגשתי אשם לשניה אחת. בשלבים האחרונים של אלצהיימר, כל המחלות שאפשר לקשר בצורה מטאפורית לרגשות, נעלמות – כל מחלות הלב, כל האולכוסים. ייתכן שאז גם לוקים בבודהיזם.

עוד מישהו שלא יודע שהוא כזה, הוא ויק מאקי. מאקי אינו בודהיסט. הוא טאו/דאואיסט. מאקי הוא הדמות הראשית בסדרה "המגן". הוא מין שוטר מושחת מאוד אך חביב מאוד, שבעצם מקדיש את חייו ל… לא ברור למה. להליכה בדאו. מאקי, מאבד את אישתו, מרמה, גונב, רוצח אפילו, אבל לא ברור למה. בניגוד לאנשים שעובדים קשה כדי שיום אחד יוכלו להתחיל לחיות, ויק מאקי מקריב את כל מה שיש לו, עבור הזכות להקריב את כל מה שיש לו. הוא לעולם לא נהנה מהפירות.

פגשתי אותם, את הויק מאקים של האזרחות. רואים אותם בשדות תעופה באירופה, עם לפטופים קטנים ונוסע מתמיד מפלטינה. הסוכנים הנודדים של ההיטק, שמבלים את רוב זמנם בחו"ל לשם עבודה, או כבריחה מחיים דמיוניים של משפחה וילדיםשהם חיים. על הנייר. ויק מאקי וסוכני ההיטק, ללא ידיעתם, הפכו לדאואיסטים אמיתיים. מבחינתם המטרה כבר מזמן לא חשובה, למרות שייתכן ויצהירו אחרת. אבל המציאות מראה את האמת. הם חיים בשביל הדרך.

בסוף "מישהו לרוץ איתו", אנחנו יודעים שמשהו הולך לקרות בין תמר ואסף. גרוסמן כותב את זה כל כך יפה, את ההתאהבות הזאת, שכביכול מגיעה מהאוויר.

לאומנויות לחימה שונות יש גישות שונות לבריחים. בריחים הם מניפולציות על מפרקים של יריב, שמטרתם לשבור גפיים, להטיל לקרקע, להשתלט וכו'. בג'ודו, ג'יוג'יטסו, וגם בארניס, אומנות הלחימה בה אני מתאמן, נכנסים לבריח ממצב של מגע. אם מישהו מכה אותי, אני אנסה לבלום או להסית את המכה, להכנס לטווח התגוששות/לכידה, ואז לגשש את דרכי לבריח. בכל האמנויות הנ"ל אפשר לבצע את הבריחים, מן הרגע שנכנסת למגע, גם בעיניים עצומות. באייקידו, אמנות שרובה מורכבת מבריחים, השאיפה היא לתפוס את המכה באוויר, ולהסית אותה ככה שהיא אוטומטית תכנס לבריח, תוך שימוש באנרגיה של המכה. זה נשמע מבריק, וזה אכן מבריק, אבל זה קשה להפליא. זה כמו ההבדל בין לזרוק אבן על אבן שאתה מחזיק ביד השניה, ובין לפגוע עם אבן באבן שעפה באוויר. זה לא בלתי אפשרי, לעשות את הדבר שעושים באייקידו, זה פשוט הרבה הרבה הרבה יותר קשה. כדי לעשות את זה מול יריב שלא משתף איתך פעולה, צריך להיות פנומן.

ההתאהבות של אסף ותמר היא כמו בריח של איקידו. מהאוויר, ללא שום גישוש, שום גשר. זה מעורר השתאות. בעבר לא בטוח שהאמנתי בזה. היום אני כן.

בפעמיים שקראתי את "מישהו לרוץ איתו", עם כל ההתרגשות הכנה מהרגש הפורח, ומהקשר שעומד להקשר בין אסף ותמר, תמיד עלתה לי אותה מחשבה בראש: איזה חבל שהם בני 16. לפגוש את האהבה הגדולה של חייך בגיל 16 נשמע רומנטי, אבל זה בעצם מחריד. כי רוב האהבות הגדולות של גיל 16 לא מגיעות לגיל 40 יחדיו. אולי עדיף לפגוש את האהבה הגדולה בגיל 29. למרות שגם פה, כמו בבריחים של אייקידו, יש פנומנים.

מצאתי את עצמי עובר על רשימה ארוכה של זיכיונות (Franchise) שאפשר לקנות, באמריקה. החל מזיכיון לבורגר-קינג, דרך לחנות "הכל בדולר", וכלה בזיכיון יוקרתי המאפשר לך להיות יועץ לעסקי הזכיינות. נשבע.

The franchise and the virus work on the same principle: what thrives in one place will thrive in another. You just have to find a sufficiently virulent business plan, condense it into a three-ring binder — its DNA — Xerox(tm) it, and embed it in the fertile lining of a well-traveled highway, preferably one with a left-turn lane. Then the growth will expand until it runs up against its property lines.

In olden times, you'd wander down to Mom's Cafe for a bite to eat and a cup of joe, and you would feel right at home. It worked just fine if you never left your hometown. But if you went to the next town over, everyone would look up and stare at you when you came in the door, and the Blue Plate Special would be something you didn't recognize. If you did enough traveling, you'd never feel at home anywhere.

But when a businessman from New Jersey goes to Dubuque, he knows he can walk into a McDonald's and no one will stare at him. He can order without having to look at the menu, and the food will always taste the same. McDonald's is Home, condensed into a three-ring binder and xeroxed. "No surprises" is the motto of the franchise ghetto, its Good Housekeeping seal, subliminally blazoned on every sign and logo that make up the curves and grids of light that outline the Basin.

היתה לי פעם חברה שאהבה תאגידים. סבא שלה ייסד אחד, אתם מבינים, והיא גדלה עם ההנחה המוקדמת שתאגידים זה אחלה, גדול זה אחלה, חזק זה אחלה. בדומה להנחה ההפוכה שבה גדלים היום תינוקות ניאו-מרכסיסטיים, שתאגידים זה רשע, שגדול זה רשע, שכוח משחית. אל מול אמונות הילדות האלה, אני ניצב מול רשימת הזכינויות האלה ומתעצב לי. אני מתעצב כי מעבר לאבחנותיו החדות כתמיד של סטיבנסון, היא מייצגת את סוף הדמיון, את סוף ההעזה, של האדם. יש לי קצת כסף – קיבלתי ירושה. לא משהו ענק – כמה עשרות אלפי דולרים. אולי מאות? אני לא אנסה לחשוב על עסק מגניב בעצמי, על איך לעשות אותו, על איך לשווק אותו, על איזה מנות אני רוצה שיהיו בתפריט. אזמין לי עסק מוכן, עם הוראות. הכל כתוב. אי אפשר לטעות. לא צריך להעז, לא צריך לדמיין. הפרדוקס הגדול שדווקא היד הנעלמה, השוק החופשי, הוא שהופך אותנו ליצורים המוגבלים ביותר, המדוכאים ביותר, כששיא האירוניה קבור בכך שהסוהר הוא לא הסיקוריטטה או מיניסטריון האהבה האורווליאני, אלא האדם עצמו, את עצמו.