קורות ממלכת עילם

כשמסבירים לאנשים על תוכנה חופשית, הרבה פעמים הדוגמא שעולה היא "Free as in "free speech", not as in "free beer". חופשי – לא חינמי. כמובן שגיקים לא יכולים לעמוד בפיתוי, ולכן חיש קל צץ לו מתכון לבירה חופשית – בירת בקוד פתוח, שהמתכון ה(לא) סודי שלה פתוח לשימוש לכולם. זה הזכיר לי במובן מסויים את קונספירציות הסבתות, שהקדימו את האינטרנט, ושיתפו מתכונים במקום קבצים.

באינטרנט הזה מטאפורות הופכות למציאות, והמציאות, למטאפורה. קחו לדוגמא שאור. מסתבר ששאור (הדבר שמתפיח את הלחם שהוא לא שמרים שקונים בחנות) שונה מאוד מאיזור לאיזור – השמרים המקומיים והבקטריות המקומיות נותנות טעם ייחודי ללחם. יש איזורים שטובים יותר לשאור – למשל סן פרנסיסקו. ולכן, ברוח היוזמה האינסופית, קם לו אתר שישמח לשלוח לכם תמצית שאור מסן פרנסיסקו, מצרים, רוסיה, דרום אפריקה ועוד. כתריסר דולר וקצת דמי משלוח, והשאור בדרך אליכם. ישמח מאוד? אז מסתבר שישמח באופן מסוייג. כשתכנסו לקטלוג השאורים שלהם, הדבר הראשון שיהיה כתוב שם הוא הצהרה, שעל פיה בקניית השאור, אין כוונתכם למכור או להפיץ אותו הלאה. שאור, אתם מבינים, ניתן לחלק, ומכל שאור קטן ניתן לעשות שאור גדול. ואז כל פיראט-שאור יוכל למכור את העתק מושלם של ה-San Francisco sourdough בלי להתאמץ בכלל. במבט ראשון מוזר מאוד לראות מעין אזהרת "אל תגנוב תוכנה" שכזאת על… רכיב בסיסי בלחם. אבל זו רק ההתחלה. בזמן שאנשי הקוד החופשי ייבבו על כך שאפל מפעילה DRM על השירים שהיא מוכרת בחנות האייטיונז (כן, אני יודע שהיא כבר לא), ה-DRM שאכל את טוקיו מתחבא במזווה שלכם.

תבינו – בשנות התשעים קבע ביהמ"ש בארה"ב כי ניתן לרשום פטנט על גנים וזרעים. מאותו הרגע, התחיל הכיף. באותה תקופה החלה מונסנטו, חברת הזרעים/כימיקלים/ביתם של חתולים לבנים ורכים, לייצר זרעים מסוג חדש. לאחר שזנחו את הרעיון לייצר בצורה מסחרית את זרעי ה-Terminator (זה השם, בחיי אדוני) – זרעים חד פעמיים (כאלה שלא ניתן לזרוע את הזרעים של הפירות שלהם), הלכה מונסנטו לכיוון אחר. היא יצאה עם ליין של זרעים העמידים לחומר ההדברה קטלני במיוחד, שמיוצר, למרבה ההפתעה, על ידי חברה עלומה בשם מונסנטו. עד כמה שהרעיון הזה נראה לי מפוקפק, כנראה שמונסנטו יודעים מה הם עושים, כי תוך עשור, כ-80 אחוז מהסויה ו-60 אחוז מהתירס באמריקה מגודלים מהזרעים שלהם. בכמעט כל מוצר מזון מעובד באמריקה יש תירס או סויה או שניהם, אז אתם יכולים לעשות לבד את החשבון לגבי התפוצה.

תבינו: החקלאים זורעים מה שמוגדר על ידי מונסנטו כקניין רוחני שלה. אם חס וחלילה מישהו מהחקלאים נחשד בכך שהוא זורע מחזור נוסף של זרעים, שאותם הוא אסף ממה שגדל לו בשדה (כפי שעשו חקלאים במשך אלפי שנים…), מונסנטו תתבע אותו על פגיעה בקניין הרוחני שלה. רגע – אני קניתי משהו, גידלתי אותו, ועכשיו מישהו אומר לי איך מותר לי או אסור לי להשתמש בו. אם זה לא DRM, אני לא יודע מה כן (חוץ, כמובן, מהמילה "Digital", אבל למה להתקטנן). רק שהאכיפה של מונסנטו גורמת למייקרוסופט להראות כמו הילד החנון והאדיב של השכונה. צבא של עורכי דין, חוקרים פרטיים וקו חם למלשינים דואגים לכך שבעולם החקלאות אין את המקבילה של מאות מילוני המחשבים שמריצים עותקים גונבים של חלונות ואופיס.

"המממ... קודם אטפל בנינג'ות, אחר כך מעט שנאפס, ולקינוח - חברת הזרעים המרשעת!"

ואולי הגיע הזמן להלחם בחזרה? אולי הגיע הזמן שיקום לו איזה ריצ'ארד סטולמן או לינוס טורבלדיס או מארק שאטלוורת', אבל לא של מחשבים – של ביולוגיה. נכון – נחמד לדבר על זרעי מורשת ואורגני, אבל לחקלאים מסחריים יהיה קשה לוותר על התפוקות של זרעים מודרנים. אז אולי הגיע הזמן שהביולוגים שבנינו יתחילו לארגן זרעי חופש. קוד פתוח, רק שבמקום קוד תוכנה, קוד גנטי. פרוייקט שיתופי, בכל העולם, שינסה לעשות לזרעים מה שלינוקס עושה לתוכנה – להציע פיצ'רים בלי פטנטים, בלי כבילה, בשקיפות. פרוייקט שמחזיר את הכוח לאנשים. יכול להיות שהם לא יקבלו מאה אחוז מהפיצ'רים הנוצצים, אלא רק שבעים. אני מזיל ריר כשאני רואה מוצרים של אפל עובדים, אבל בסופו של יום אני שמח שמי שקובע מה יכנס ולא יכנס למחשב שלי זה אני, ולא בחור כריזמטי מקופרטינו.

ב-1992, הייתי ילד בן 13 עם חיבה גדולה למשחקי מחשב, ואובססיה קלה לאלה של חברת "סיירה און-ליין", יצרנית הקווסטים השונים. אהבתי לקנות אותם מקוריים, באריזות קרטון גדולות ומושקעות, ושמחתי מאוד כשהתחילו להוציא אותם לארץ. לצערי, איכות הדיסקטים שבה יצאו אז המשחקים היתה… מפוקפקת, וכך, לאחר שבפעם השלישית המשחק "שם קוד: איש הקרח" שקניתי במיטב כספי בבאג נתקע, התקשרתי לצעוק על החברה. ככה בעצם קיבלתי את העבודה הראשונה שלי, בחברת "מיראז' מישחקי מחשב", לימים "מיראז' מולטימדיה". היתה לי את העבודה הטובה ביותר שיכולה להיות לילד בן 13: קיבלתי את משחקי המחשב לפני כולם, פתרתי אותם, ואז הייתי זה שעונה לטלפונים ונותן תשובות מתנשאות לאנשים שתקועים בהם.

העבודה ההיא היתה הצעד הראשון לסדרה של עבודות ומפגשים ששינו את חיי, ובנו את הקריירה שלי. אלמלא היא, לא הייתי נמצא במשרד כשעורכת וויז דאז, דינה בן-קיקי (היום ביכל-שונרא), התקשרה, ולא הייתי מתחיל לדבר איתה, וזוכה לחברה טובה, לג'וב הכתיבה הראשון שלי, ולקריירה קצרה אך מבדרת של וונדרקינד, אם כי ייתכן וכל הקריירות מהסוג הנ"ל אינן ארוכות.

את החברה ההיא ניהל בחור בשם ירון ברודרסון. תמיד היו לו גרביים בלתי נתפסות (מיקי מאוסים וכו'), ומאוד התרשמתי שיש לו דוקטורט בפילוסופיה. שנים אחר כך הסתבר שאותו ירון ברודרסון היה נוכל סדרתי. לא היה לו שום תואר בשום דבר, הוא היה מפזר צ'קים חוזרים, מבטיח תשלומים ונעלם, גונב זכויות יוצרים ומוציא תקליטורים פיראטיים. הוא אהב במיוחד מתרגמות ומתרגמים, ונהג להכנס למערכות יחסים עם נשים, על מנת לגנוב מהם כספים. סוג של פרנק אביגנייל, אבל במדינה קטנה יותר, ועם סוף משמעותית פחות טוב.

היום, דינה כתבה לי שהוא תלה את עצמו בחדר מלון ברחוב טרומפלדור, אחרי שהבין שכנראה הוא בדרך ללשבת כמה שנים טובות בכלא.

אין לי שום סנטימנטים לירון ברודרסון, מלבד הטרגדיה האנושית שלו ושל כל מי שהוא עקץ. אבל עדיין, רגעים כאלה גורמים לך לחשוב, כמה שונים היו החיים שלי אם לא הייתי עובד שם. והתשובה היא: לגמרי לגמרי. אני חושב שלמפגש שלי עם חברת מיראז' היתה יותר השפעה על איך החיים שלי נראים כרגע מאם סיימתי או לא סיימתי את לימודי בתיכון, או מה למדתי באוניברסיטה. משק כנפי פרפר קלאסי. אני יודע שאפשר להתסכל על כל רגע בחיים כעל כזה, אבל אין לי ספק שהמשק הזה היה בעל השפעה יותר מאחרים.

הסברתי פעם שההגדרה הקלאסית לגיק היא "מישהו שיש לו עניין עמוק בתחומים שנחשבים לאיזוטריים לשאר הסביבה, או מישהו שיש לו עניין עמוק במיוחד בנושא קצת יותר מקובל". הדוגמא הראשונה זה גיקים שמתעניינים במדע בדיוני או משחקי תפקידים. הסוג השני זה גיקים של סטטיסטיקות בייסבול. העניין של אורי ברייטמן (יש לו הום-פייג'. איזה אולד-סקול) בפרשה הוא דוגמא קלאסית לעניין גיקי, והתחקיר שלו בנושא ראוי לציון. אורי השקיע לדעתי מאות שעות בלעקוב אחרי ברודרסון, ולדווח לעולם על מעלליו ולהזהיר אנשים בפניו. אין לי ספק שנרקמה שם מערכת יחסים, גם אם לא ישירות בין האנשים, אז בין אורי הבלש ל"דמות" שאחריה עקב. מעניין אם הוא מרגיש אובדן עכשיו.