קורות ממלכת עילם

אז סלקום קנתה ב-80 אלף ש"ח בלבד את פארק הירקון, ומילאה אותו באלפי דגלים סגולים, דציבלים מחרישי אוזניים של מוזיקת חתונות, ומעט מאוד אנשים פתטיים שבאו כי האח הגדול הסביר להם שיש פיקניק משפחתי. סלקום לא עברה על החוק, עד כמה שאני יודע, או קיבלה אישור מהעירייה לעבור על החוק. אנחנו ניסינו להתאמן בפינה שלנו של הפארק, והיה רועש ומכעיס. אבל מכעיס יותר היתה הדרך לשם. מסתבר שקורונה קנתה מעיריית תל אביב לא רק את חוף גורדון (החלק הצפוני שלו), והקימה בו מגרש כדור-עף חופים ממותג, אלא היא קנתה מעיריית תל אביב אישור להפר את החוק, או להפוך למגיש שירותים עירוניים. באמצע המתחם של קורונה, על החול עצמו, נח לו ג'יפ האמר שחור, שמספרו 8536300, שמשמש עמדת דיג'יי. בישראל אסור לנהוג על החוף. אסור. קוראים לזה חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז – 1997. ונקבע בו ש"לא ינהג אדם ברכב בחוף הים.". הסייג היחיד שאולי רלוונטי כאן הוא "מתן שירותים בתחום רשות מקומית – ובלבד שהנוהג ברכב הורשה לכך בכתב על ידי ראש הרשות המקומית הנוגעת בדבר;". עכשיו, אני רוצה להבין – איזה שירותים בתחום הרשות המקומית מספקת חברת קורונה לעיריית תל אביב. התקשרתי למוקד העירוני, שהביטחו לי לטפל בזה. כשביקשתי מהמארגנים להזיז את הרכב, הם טענו ש"הכל באישור, ואני עושה את זה כבר שלוש שנים" (קרי, עובר על החוק/מקבל אישור מהעירייה לעבור על החוק כבר שלוש שנים). חזירים.

ג'יפ האמר על חוף הים, כי לקורונה מותר לעבור על החוק

המארגן מטעם קורונה

התחלת המחקר לגבי החתונה, הוביל אותי לשכונה שלא חשבתי שכף רגלי תדרוך בה במרחב הקיברנטי – אתרי חתונות. כמו ההפתעה האמיתית שחשתי, בביקור באילת אי שם בשנות האלפיים שיש עדיין מקום שמגיש קפה בשלושה צבעים, כך גם הסיור באתרי החתונות השונים האלה ממלא אותי בפליאה: חשבתי שכבר עברנו את כל השטויות הללו.

בוא נתחיל במסביב: לא נתקלתי עדיין בנושא שיש סביבו כל כך הרבה SEO Traps כמו חתונות. על כל נושא שקשור לחתונה (קייטרינג, אירוע בטבע, טקסים, שירותים כימיים), תתקלו בעשרות "מאמרים" באתרי "מאמרים", שהולכים משהו כזה:

לינקיםלשטויותלינקיםלשטויותלשטויות שירותים כימיים. מי לא חושב ששרותים זה דבר חשוב. חלק הכרחי מחתונה מוצלחת הוא שלאורחים יהיה נוח גם בשירותים. ולכן באירוע שלכם, גם אם הוא בטבע, ייתכן ותצטרכו שירותים כימיים. השירותים הכימיים הם שירותים, הפועלים בצורה כימית, ולכן יכולים לשרת אותכם בצורה הטובה ביותר – הן בצורה הרגילה, והן בצורה הכימית. השירותים הכימיים נדרשים בעיקר במקומות בטבע, בהם אין שירותים רגילים, ולכן יש צורך להשתמש בשירותים כימיים על מנת לאפשר חתונה מוצלחת וחלומית. לינקיםלשטויותלינקיםלשטויותלשטויות

עכשיו תחליפו את "שירותים כימיים" בכל מילה שהיא, ותתחילו לקבל מעט מחווית הגוגל שאני חווה בימים האחרונים. זה כמעט כמו וויקיפדיה, רק בלי שום מידע שימושי.

המכשול הבא הוא האתרים האמיתיים יותר, אלא שמטרתם היא גם לספק לך מידע ספציפי. בוא נתחיל מזה שלכל דבר חתונות יש לפחות 4 אתרים נפרדים – אחד עצמאי, ושלושה בקטלוגי מתחתנים שונים (שלכולם יש דומיינים מתחכמים בסגנון "zugyonim.com" או "khatankala".). לא משנה לאיזה מהארבעה הגעתם, כולם בנויים ב-100% פלאש (ככה שחס וחלילה אי אפשר יהיה לחפש בהם כמו שצריך) ובכולם, אבל כולם, הגיעו למסקנה שאין דבר שמשמח אנשים יותר מאשר אתרי פלאש שמנגנים בווליום רב מנגינת מעליות מונוטונית, לעיתים בליווי קולות דולפינים וקצף גלים. על מנת שלאנשים לא תהיה את האפשרות להעציב את עצמם, כפתור ה"mute" לא צורף כלל לאתרים האלה – למה שמישהו שפוי ירצה לכבות את לופ המוזיקה בן שש השניות, המלווה באדוות הגלים מהסינתיסייזר בשקל של מעצב האתרים הגרוע שבנה לנו את האתר בפלאש?

בקצה השכונה הזאת במרחב הקיברנטי, באינטרנט השנייה, יש את האיזור שאני עוד מפחד ללכת אליו. שם מסתובבים הקשוחיםות האמיתיים. פורומי החתונת. יכול להיות שהדרך ללא-חופה חייבת לעבור שם, אבל כרגע אני עוד חושש. יש לי תחושה חזקה שלשם לא נכנסים בלי קפה שלוש שכבות.

μεν,

δε

ובאותו נושא – 200 חולצות

לפני שמונה שנים, נסעתי לפירנצה, ללמוד בישול. הייתי שם כמעט חצי שנה, והסיכום של המסע הקולינרי הזה התפרסם ב"מדריך גוטמן לגרגרן בפירנצה".

המדריך ההוא היה מסמך אישי, מלא בדחקות פנימיות, ולאחר שגיל חובב סרב בנימוס להצעה לקנות אותו ממני, פשוט שלחתי אותו לכל חברי ומכרי. משם הוא התגלגל הלאה, ומדי פעם עדיין אנשים יוצרים קשר לספר לי כמה הם נהנו ממנו.

לפני שבוע וחצי, נסענו לפירנצה, ליאת ואני. התרגשתי מאוד. התרגשתי כי זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי בעיר מאז 2002, והתרגשתי מאוד כי תכננתי להציע לליאת נישואים על הפיאצלה מיכלאנג'לו, שמשקיפה על העיר, תכנון שיצא לפועל, לשמחתי הרבה.

One ring to... well, you know

לילה לפני שלח לי מייל עודד, קולגה לשעבר, וביקש את רשותי לפרסם את המדריך בבלוג האוכל החביב שלו, שפונדרה. תבינו – המדריך הזה נכתב לפני שמונה שנים. אם הייתי כותב לפני שמונה שנים את "מדריך גוטמן לגרגרן בתל אביב", אפשר היה להשתמש בו בתור מדריך לצייטגייסט של 2002, אבל ספק אם כמדריך אוכל.

עודד סיפר לי במייל שלו איך לפני שנה או שנתיים, הוא ניווט לפי המדריך, וחברה שלו צחקה עליו שהוא מחפש "חנות של פינוקיואים, שלידה פונים שמאלה", עד שהיא ראתה את החנות, הם פנו בה שמאלה, והגיעו ל-Vivoli, אחת מהגלידריות המשובחות בפירנצה.

בביקור שלי בפירנצה גם אני נתקלתי באותה חנות. כשאכלנו צהריים בטרטוריה השכונתית שלי, המלצרים היו אותם מלצרים. הדפסתי את המדריך, וניסיתי לבדוק מה רלוונטי עדיין. 95% מהדברים היו רלוונטים. כל המסעדות עדיין שם, כל המאפיות עדיין שם. זה מוזר, זה הזוי, זה מסורת.

באיטליה, ובאירופה בכלל, יש מסורות, דפוסים ושורשים כל כך עמוקים שאנחנו, בחברה הנוודית-אמריקאית שלנו, לא מסוגלים להבין. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת תרבותית וחברתית, נגיד מעגלי האצולה השונים באנגליה, שלנו נראים כמו סנוביות אינפנטילית. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת יצרנית. אומנים (Artisans), שמייצרים את הדברים שהם מייצרים (עור, נקניקים, רהיטי עץ), בצורה מסויימת, כאשר ל"מסורת" יש תפקיד לא פחות חשוב בתהליך הייצור מיעילות למשל, או אופנות.

פעם, ארטיזנים עשו כמעט הכל, כל מה שאנחנו לא רצינו לעשות. כשרצית בגד, הלכת לחייט. כשרצית לחם, הלכת לאופה. אני לא חושב שכל מה שהיה פעם היה טוב יותר. אני בטוח שהיו חייטים מחורבנים. אבל העולם היה מלא בדברים ייחודיים, שנעשו, בגדול, לפי הזמנה.

ב"חניבעל", סרט ההמשך האיום ל"שתיקת הכבשים", יש סצינה שבה דוקטור לקטר הולך לחנות בשמים בפירנצה, כדי לאסוף את הבושם או קרם הידיים הסצפיפי שהוא הזמין. הסצינה הזאת נחקקה בזכרוני, יותר מכל דבר אחר בסרט. יש בה המון כוח. יש בה המון כוח בגלל האקסלוסיביות של המוצר, אבל יותר מזה – יש בה המון כוח בגלל שמישהו מספיק בוטח בעצמו, מספיק מחובר למה הוא רוצה באמת, כדי להכנס ולהזמין משהו שהוא ייחודי לו, בלי שום קביים של מותגים.

אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו כל הזמן מפחדים להיות לא בסדר – לטעות, לפשל, לעשות את הבחירה הלא נכונה. ולכן, אנחנו נשענים על תעודות ביטוח – גורמי סמכות קולקטיביים שמבטיחים לנו שלא נפשל. ,למה לי להסתכן שהחייט שאבחר יהיה גרוע – אם אני רוצה את הטופ של הטופ אי פשוט אבחר בפראדה, או ארמני. אני לא יודע מה אני באמת רוצה, אבל חשוב לי שזה יהיה יוקרתי, שכולם ידעו שזה יוקרתי. קניתי רולקס. תעודות הביטוח האלה מגיעות בכל מני צורות – לא רק "יוקרה". חלקם מבטיחים לנו שלא נפשל כי מה שהם מוכרים לנו הוא "טבעי" או "עמיד בכל מצב" או "אותנטי".

הפחד הקמאי הזה, מה"פאשלה", הוא רק חצי אחד מהמשוואה. החצי השני הוא הפחד לדעת מהעצמי, מלדעת מה אני רוצה. אני, ולא המפרסם, המשפחה, הילדים בכיתה.

ברומא

האיום הגדול ביותר על תרבות הצריכה הוא התחזקות הקול הפנימי של אנשים. ברגע שהקול הפנימי של אנשים יהיה מספיק חזק, הם יוכלו להגיד "אני רוצה **כזה**, בדיוק **כזה**, שהוא רק שלי, ולא של אף אחד אחר. אני אדם ייחודי, ומגיע לי משהו שנעשה בשבילי". רולקס מייצרים בסך הכל כתריסר דגמים, ומוציאים מהמפעל כמיליון שעונים בשנה. מתישהו אשים יבינו שמדובר בתעודת ביטוח שהם לא צריכים.

להגיע לשם זה לא פשוט. תבינו, טקסים חשובים לי. אני מאמין בכוח ובהשלכות של סמלים וטקסים על החיים שלנו, ובדיוק בגלל זה, טקס חתונה חשוב לי. יכולתי להמשיך לחיות כל חיי עם ליאת – לעזאזל, אני מתכן לעשות את זה, אבל אני רוצה גם לערוך טקס ולחגוג עם אנשים.

ובנקודה הזאת, אני מבין את הפחד הזה, של לא לדעת מה אני רוצה באמת, ואיך לממש אותו, לנוכח רעיון החתונה. אפשר להכנע ולהזמין טקס מוכן – יהודי, נוצרי, הינדי, בהאי. אבל בדברים שהם מוכנים, אתה מתאים את עצמך למוצר, לא להיפך. מקסימום עושים לך מכפלת קטנה. בגלל שטקסים חשובים לי, אני רוצה אחד שיהיה שלי, אבל גם אני מרגיש את חוסר האונים לגבי "מה הרצונות האמיתיים שלי" שגורם לאנשים לקנות את הבושם של קלווין קליין במקום לרקוח אחד לעצמם.

נ.ב.

ואם במסורת עסקינן, אז היום הבלוג הזה בן 3, ואני מאוד שמח שהוא קיים, וממה שהוא. תודה לכם, הקוראים, שאתם חלק ממנו.

חזרתי מרומא, ואני עדיין מעכל את כל מה שקרה שם. בינתיים, הפוגה פרנואידית קלה:

לפני כמה חודשים פירסמתי כאן את הפוסט "Fuck this, We're Going Amish".

חלק מהאנשים שקראו את הפוסט לא הבינו מה אני רוצה, מה החזון שממנו אני מפחד – ההפיכה של כל רגע בחיים שלי לאפיק פרסום.

אז תודה רבה לפרופסור ג'סי של, מאוניברסיטת קרנגי מלון, שפרט את התחושות שלי לחזון מדוקדק להפליא ומפחיד מאוד, למרות הנסיון העלוב לכסות אותו בעלה תאנה מוסרי בדקה האחרונה של ההרצאה. זה מתחיל להיות מפחיד בערך בדקה העשרים.

1. 2001. יום אוגוסט חם, חם מאוד. אני בדירה הראשונה שלי. רציתי מרד נעורים ויצא לי מונומנט בורגני, חמישה חדרים ברעננה, מטר מההורים. היה לנו חדר למערכת הסטריאו, אבל לא היה מיזוג. חם. חם מאוד. אני בעיצומו של טיטוא הבית, ומנסה להתמודד עם החום. שכבה אחר שכבה של בגדים עפה לה, עד שבסוף אני מטאטא בעירום. זה לא עוזר. אני מוצא מכונת תספורת, וכך, ערום כביום הוולדי, כשלידי מטאטא, אני מגלח את כל שיער ראשי. זו הפעם האחרונה שאני מסתפר בארבע שנים.

2. 2005. יום אוגוסט קריר. אני בדבלין, מת כבר להגיע הביתה אחרי שלושה חודשים באירלנד.

התעוררנו באכסניית נוער עם קירות כחולים, ואני חלמתי שאני רוצח מישהו. דבלין מלאה במספרות גברים כמו שאבו-גוש מלאה בחומוסיות, כל אחת מהן עם יותר "מומלץ מפה" מהשנייה. תמורת שלושים יורו, הם גם יגלחו אותך. אני מחליט שהגיע הזמן. אם חשבתם שתרגיל הלעצום-עיניים-וליפול-לאחור הוא תרגיל אמון, חכו שתגיעו למצב שמישהו מפעיל לחץ קצת מתחת לגורגרת כדי למתוח את העור של הצוואר, ואז מצמיד אליו סכין.

3. 2010. יום ינואר זיווני. אני יודע שצריך להסתפר לא לפי כמות השיער, אלא על פי הגיאומטריה שלו, כשאניץ שיער מחליט שזה הזמן לשבור באלכסון לכל השאר. יש לי זכרון עמום שיש באיזור נחלת בנימין מין ספר של פעם כזה. ויש. ברחוב השומר. הוא שואל אותי אם אני גם רוצה גילוח, ואני מניח שהוא מתכוון לעורף. החשד הראשון מתעורר שכשאני אומר כן, הוא מפעיל את הקומקום החשמלי שלו. מברשת מורחת את הזיפים במשחה חמימה, וידיים מיומנות מחליקות תער על הפנים שלי. התחושה היא אותה תחושה שיש לי כשאני מבקר אצל פורטנוי השען, שיושב על הרצל – בועות אוויר שנכלאו, כמו זבובים בענבר, במודרנה התל אביבית.

התחושה בכל המקומות האלה היא לא "איזה בעסה, אנחנו זן בסכנת הכחדה", אלא "אנחנו עושים את מה שעשינו אתמול, ונעשה מחר, ותרשו לנו באלגנטיות להתעלם מהעולם החיצוני" שמח. מי שביקר פעם בגלידה פינגווין בכפר סבא, שם מוכרים את אותה גלידה (בצבעים זרחניים ושמחים, טעימה) יודע על מה אני מדבר. היום "אותנתיות" ו"כמו פעם" הפכו, בתהליך בעל איכויות אוטו-אימוניות, להיות עוד כלי בארגז הכלים של המשווקים. But these guys don't care.

4. איכשהו, הצלחתי להגיע לגיל שלושים מבלי לראות את "שיער".