קורות ממלכת עילם

הלכנו לראות את "קראטה קיד" החדש. הלכנו זה אני, יעל ונור. נור בן 10. יעל ואני לא. לפני הכל, היה חוויה מעניינת להפליא לראות סרט באולם מלא בילדים בני עשר. קולות הרקע, שבדרך כלל משגעים אותי בבתי קולנוע, נשמעו פתאום לגיטימיים, במיוחד כשהם היו משובצים בכל מני קריאות התפעלות שרק ילדים בני עשר מסוגלים להפיק.

מר וגברת סמית', האבא והאמא של הסרט וכוכבו, כאילו החליטו לעשות רשימה של כל הדברים שאפשר לנטפק עליהם ברימייק, ואז לעשות אותם. קראטה קיד המקורי, הוא קלאסיקת אייטיז, והאייטיז הם כמו הימ"חים של רפרנסים אינטרטקסטואלים (ימ"ח שבו קווין סמית' הוא האפסנאי הראשי). תחשבו על זה – תפיסת הזבוב עם צ'ופסטיקס, וואקס און וואקס אוף, מרסי איז פור דה וויק, דניאל סאן, ואפילו המימיקה של מיסטר מיאגי – כולם הפכו לאייקונים של ממש. ולכן אף אחד מהם לא הופיע ברימייק.

החצי הראשון של הסרט מפתיע לטובה. יש תחושה שהסרט הוא על אנשים, ולא על קלישאות. מרגישים כמה קשה חווית ההגירה למקום חדש, אבל זה לא רק זה. בסרט המקורי דניאל-סאן היה נער. ברימייק, דריי ("שאו-דריי" זה ה"דניאל-סאן" החדש) בן 12, והיריבים שלו גם הם… ילדים. יש משהו הרבה יותר אכזרי בילדים שמרביצים אחד לשני, במכות מכוונות לפנים, לצלעות. המכות שדריי חוטף בהתחלה הן הרבה יותר ישירות, ביריוניות, מהריקוד כוריאוגרפית הרוקוקונג-פו של המשך הסרט.

קראתי פעם שתוכניות הבישול הם אחת הסיבות לכך שאמריקאים משמינים. הטענה היתה שהיחס בין תוכניות בישול לבישול בבית הוא כמו היחס בין סקס לפורנו. האמריקאים בוהים במסך, רואים את התבשילים שמכינים שם, אומרים לעצמם "אוי, זה נראה נהדר, אבל זה של מקצוענים, אז במקום להכין בעצמי אני אלך להאביס את עצמי ב-Arby's". קראטה קיד המקורי היה, במובן מסויים, על החלום האמריקאי. תבוא כזר, תתקל בקשיים, תעבוד קשה, תנצח ותקבל את האהדה וההערכה של חבריך ואויבך. קונג-פו בסינית מתרגם ל"מיומנות שהושגה בעבודה קשה". ברימייק, לקראת הסוף, האנושיות מתנפחת לקלישאה, מה שהופך אותו קצת לפורנו-חלום-אמריקאי.

ואז, בבית נזכרתי בג'יי גטסבי המסכן. גטסבי, שעבד כל כך קשה כדי לחיות את החלום האמריקאי והקריב הכל בשביל פנטזיה של הפי-אנד, שהתבררה כמלאת שאון וזעם, ופשר אין. אלון גל ומקהלת המאמנים לא המציאו את השיפור העצמי, מאבני היסוד של הדת האמריקאית. לקראת סוף הספר, נפגשים דמות המספר, ניק קאראווי, ואביו שבור הלב של גאטסבי.

Then he returned the wallet and pulled from his pocket a ragged old copy of a book called HOPALONG CASSIDY.

“Look here, this is a book he had when he was a boy. It just shows you.”

…He opened it at the back cover and turned it around for me to see. On the last fly-leaf was printed the word SCHEDULE, and the date September 12, 1906. and underneath:

SCHEDULE

Rise from bed . . . . . . . . . . . . . . . . 6.00 A.M.
Dumbbell exercise and wall-scaling . . . . . . 6.15-6.30
Study electricity, etc . . . . . . . . . . . . 7.15-8.15
Work . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 8.30-4.30 P.M.
Baseball and sports . . . . . . . . . . . . . 4.30-5.00
Practice elocution, poise and how to attain it 5.00-6.00
Study needed inventions . . . . . . . . . . . 7.00-9.00*

GENERAL RESOLVES
No wasting time at Shafters or [a name, indecipherable]
No more smokeing or chewing
Bath every other day
Read one improving book or magazine per week
Save $5.00 {crossed out} $3.00 per week
Be better to parents

הסגידה הזאת, לשיפור העצמי, המרדף האינסופי אחריו בדרך לחלום שאוטוטו מתגשם, היא כמו מי שמנסה לטפל בעצמו על ידי פסיכואנליזה מלאה, ושוכב על הספה ב"טיפול" כמה שעות מדי יום. ומרוב שהוא עסוק בלשפר את עצמו, הוא שוכח לעשות את הדבר הכי בסיסי בחיים: לחיות אותם.

* מעניין נורא לחשוב איך גטסבי הצעיר חקר "needed inventions" במשך שעתיים כל יום בלי האינטרוובז…

אפשר להגיד שזה היה הטיול הראשון שלי לפיליפינים, או לעולם השלישי, אבל זה יהיה סוג של שקר. בגיל 13, במחווה קולוניאליסטית להפליא, נסעתי לספארי בקנייה. ובדרכון שלי יש לפחות עוד זוג חותמות כניסה לפיליפינים, אבל להגיד שטיילתי שם יהיה הגזמה. מה שעשיתי שם בעיקר זה להתאמן, עם המורה שלי לאומניות לחימה פיליפיניות, ולבקר בקניונים. ליאת  העלתה את הרעיון שאחרי הסמינר מכות/חגיגת יומהולדת פיליפינית לבובי המורה, נלך לטייל בפיליפינים.

מקום בלי מזגן

התגובה הראשונית שלי היתה משהו בסגנון "אבל אין שם מזגן!". שלושה שבועות של טיול אחר כך, אני יכול להגיד שאכן, אין שם מזגן, ובכל זאת שרדתי לספר לכם על כך.

לטייל במקום אחר נותן לך תמיד פרספקטיבות מעניינות. בגלל זה יש מצד שמאל בוקסה שלמה שמוקדשת ליומני מסע. אחד הדברים שקפצו לי לעין בטיול הזה היה הרחבת מעגל הדמיון לגבי הקיום האנושי.

בסופרמרקט החיים שלנו יש הרבה ירקות ופירות. אנחנו אולי לא קונים את כולם, או טעמנו את כולם, אבל אנחנו די בטוחים שאנחנו יודעים מה טווח הפירות/ירקות שיש. ואז אתה נכנס לצ'יינאטאון מתישהו, ומגלה את עצמך בוהה במגוון עצום של ירקות מיסתורין, שאין לך שום מושג אפילו איך לסווג אותם, שלא לאמר איך לאכול אותם. עכשיו תחליפו את בירקות ב"קיום אנושי", ותקבלו חלק גדול מחווית הפיליפינים שלי. משפחה שלמה שנוסעת על טוסטוס אחד, או אנשים שישנים עם תרנגולים באותו חדר. משהו בעובדה שבפיליפינים כמעט כולם מדברים אנגלית, ולא מתלבשים במין בגדי שבט הזולו המסורתיים, אלא בג'ינס וטי-שירט, הופך את כל הסיפור הזה ליותר חודר. "הנה, הם לא שונים ממני באמת, אבל חיים בצורה שלא יכולתי לדמיין קודם.".

עוד מקום בלי מזגן

יכול להיות שהאשם הוא בי, שאני תמיד רק קונה בסופר, ולא בדוק מסביב. יכול להיות שהאפשרויות רחבות יותר גם ליד הבית. לפני כמה חודשים היתה לי נזילה באוטו. לא ידעתי אפילו איפה למלא מים, ולכן ביקשתי את עזרתו של אבי, חבר. אבי ניגש לברז כדי למלא בקבוק, ואני שאלתי "רגע, לא חייבים מים מזוקקים?". הוא הסתכל עלי ואמר "אולי, אבל אני ממלא במים רגילים והאוטו שלי נוסע". התחושה הזאת מילאה אותי בפיליפינים. "רגע, לא חייבים לנסוע עם קסדות?" "אולי, אבל כולם פה נוסעים בלי, וזה נראה בסדר בינתיים.". העובדה שאנשים לא חיים בסטטיסטיקה, לא חיים בסיכון אלא באפשרות, היתה מרתקת.

וכן, לא היה מזגן בכל מקום. מבחינתי, כדב שעיר ומזיע, הרעיון של לבלות לילה בארץ טרופית במקום בלי מזגן, ועם שירותים A-la-Bucket, נראה לי לא פחות מופרך מלאכול נחש חי ומטיל כשפים. ובכל זאת, העברתי כמה ימים מהנים בלב הג'ונגל, בדיוק בתנאים האלה. מרחב האפשרויות, ובעקבותיו מרחב הדמיון גדל.

כשאדם מוצא את עצמו מוקף בדברים שזרים לו כל כך, יש לו שתי אפשרויות: לנסות להמשיך להעמיד פנים שהוא שולט במצב, או להודות שלא. הגישה הראשונה היא קצת גישת ה"בריטים-מנסים-לשלוט-בהודו": אם ננסה מספיק חזק, נצליח לשלוט בכל. יהיה בסדר, אולד צ'אפ.

פרספקטיבות חדשות

הגישה השניה נראית ברורה מאליה, אבל בעצם מדובר פה בחתיכת אתגר. אני אוהב לחשוב על עצמי כמישהו ש… מבין עניין. שיודע מה קורה מסביבו, איפה יש מסעדות תאילנדיות טובות, ואיך מגיעים בצורה הכי טובה מהווילאג' לאוניברסיטת קולומביה. נראה לי שהרצון  "לדעת", to be in the KNOW, מושרש אצלנו די עמוק בזהות התרבותית. והנה, פתאום ניתנת לך הלגיטימציה לא לדעת. אין שום סיבה הרי, שתדע איפה לקנות משחת שיניים ב-Siquijor, אי שרוב הפיליפינים אפילו לא ביקרו בו. אז זה בסדר גמור לשאול מישהו אקראי ברחוב. זה מתחיל ממשחת שיניים, וממשיך במקום נחמד לאכול בו, ופתאום אתה מוצא את עצמך חי ממש בשלום עם העובדה שאתה לא In the know. אולי זה הצעד הראשון למגורים משותפים עם בעל כנף מקרקר, אבל אולי זו גם עדשה שאפשר להרכיב מדי פעם, גם כשיש בסביבה מזגן.

לפני שנים רבות התחלתי לכתוב בפורום אומנויות לחימה בתפוז. תפוז לא ידעו את זה אז, או לא ידעו לקרוא לזה כך, אבל הם פיתחו את מה שהיום הוא אחת הקהילות המקוונות האמיתיות הגדולות ביותר בישראל. קהילה מקוונת זה יותר מאוסף החברים שלי בפייסבוק, אבל זה כבר נושא אחר. חיפשתי לי אומנות לחימה להתאמן בה, ועל הדרך מצאתי כמה מחברי הטובים ביותר, גם היום.

אחד מהם הוא אוהד סמט, שכל פשעו, שבעטיו הוא מופיע בפוסט הנ”ל, הוא שהוא בחר לעטוף את עצמו בשלושה ציטוטים, שבמידה מסויימת מתכתבים, עם הפוסט הארס-פואטי הזה של ג’וני.

החתימה של אוהד, בפורומים, מכילה 2 ציטוטים:

1.”הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני”

2. "כפי שחינוך יסודי חובה יצר שוק לעיתוני-זבל, כך הובילה ההתפשטות של חינוך תיכוני, ולאחרונה של חינוך אקדמאי, ליצירת מעמד נרחב של אנשים, לעיתים בעלי טעמים ספרותיים מפותחים, אשר חונכו מעל ומעבר ליכולת שלהם למחשבה רציונלית". Peter Medawar

וה”עולם” שלו (ככה קוראים באינטרנט של תפוז לפרופיל), מכיל את זה:

היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי
בפה,
לזכר גלגלי השיניים שפוררו הברות
מתחת ללשון והריחו את אבק השריפות
ברווח בין הלוע לשפתיים החשוכות.
חלמתי אז להבריח את המילים שנארזו כסחורות גנובות
במחסני הפה,
לקרוע את אריזות הקרטון ולשלוף את
צעצועי האל"ף-בי"ת.
המורה היתה מניחה יד על כתפי ומספרת שגם משה
גימגם ובכל זאת הגיע להר סיני.
ההר שלי היה ילדה שישבה
לידי בכיתה, ולא היתה לי אש בסנה הפה
כדי להבעיר, לנגד עיניה,
את המילים שנשרפו באהבתי אותה.
(רוני סומק\נקמת הילד המגמגם)

בין שלושת הקטבים הללו, הייתי רוצה לתת קצת פרספקטיבה לדברים של ג’וני.

הקוטב הראשון הוא הציטוט של מדאוור: הנה, פתאום, כמעשה מרכבה, אנשים מקבלים את היכולת להתבטא, לכתוב. ה”אינטרנט” הזה נותן להם כלים, וחלק מהאנשים משתמשים בכלים האלה כדי ליצור. ובכך אנחנו מקבלים הצפה של תוכן, שההתפלגות שלו משקפת את ההתפלגות של המציאות: חלק כותבים טוב יותר, חלק רע יותר, חלק עצלנים, חלק משקיענים, וכו’. החרדה הצינית של מאדוואר היא מחרידה בעיני, היא אנטי הומניסטית ברמה הבסיסית ביותר, אבל היא מזכירה לנו משהו: התופעה הזאת, של טכנולוגיה/תנועה חברתית שמכניסה אנשים חדשים לתוך מעגלים מקודשים (אצל מאדוואר – קוראים, במקרה שלנו – כותבים), והחרדה של הדור הנוכחי מהדור החדש, היא לא תופעה חדשה. היוונים דיברו על איך הם דור הברזל, ולפניהם היה דור הכסף, ודור הזהב. אני בטוח שבפאנץ’ ובכל מני מגזינים לונדונים מכובדים מסוף המאה ה-19 יש טורים רהוטים ועוקצניים להפליא על ה-Shilling Shockers וה-Penny Dreadfuls, ספרי האימה-בגרוש שנמכרו אז בלונדון, ושנקנו ונקראו בשקיקה על ידי האחוז האורייני ההולך וגדל באכלוסיית אנגליה. לנו יש פשוט תחושה של “כן, כל דור חושב ככה על הדור הבא, אבל במקרה שלנו זה באמת!”. אולי אנחנו צודקים. אולי לא. (דרך אגב, חלק מהסיפורים הללו, הפכו אחר כך לסוגה העילית של ימינו. סוויני טוד, שהתחיל את חייו כסיפור אימה בגרוש, היה האופרה הראשונה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, אבל זה כבר סיפור אחר). 

הקוטב השני הוא הקוטב של רוני סומק. לרוב האנשים, לשמחתנו או לצערנו, עדיין קשה לכתוב. יותר מזה, לרוב האנשים קשה לבטא את עצמם. האליטיסטים, ואני בניהם, מצקצקים בלשוננו ואומרים “איזה מזל – מה שאני צריך עכשיו זה עוד עדר של בלוגאים או טוויטורים מפליצים”.

שלומי שבן שם את הכל בפרספקטיבה, כשהוא מסביר שהלוואי והיה עמוק כמו שהוא יומרני. כי הבעיה של ה”אינטרנט” לא נגמרת רק באנשים שכותבים “היה חם היום” במשפטים קצרים. האח התאום המרושע לא פחות שלה הוא אנשים שלוקים בשילוב האיום של שלשול-מילולי המגובה ביתר חשיבות עצמית.

כל זה לא בא לסתור את מה שכתב ג’וני. הבעיה של המה-שהוא-לא-ניסה-להסביר-שם (לא קראתי עד הסוף, היה לי נורא ארוך. משהו עם ארטיקים.) קיימת. אבל הבעיה מכילה בתוכה גם תקווה.

לרוב האנשים, כפי שכתבתי, קשה לבטא את עצמם. הם לא טובים בזה – לא בכתב, ולא בע”פ. וזה חבל. כי אנשים שרוצים להביע את עצמם אבל לא יכולים, הם אנשים מתוסכלים. מעבר לרמה מסויימת, התסכול הזה, שנוצר מהמתח בין מה שיש לך להגיד וחוסר היכולת שלך להגיד אותו, הופך לאלימות. אז נכון, כשאנשים מסתכלים פנימה ומצליחים לגרד פנינות חוכמה כמו “סחבק חרמן על הזמן”, זה לא נעים לנו לקרוא, אבל בדיוק כמו הנפיחות – זה משחרר לחץ מהבטן, ובסופו של דבר, תורם לחברה אלימה פחות. וכן, ככל שיותר אנשים מתרגלים להתבטא, בכלל, כך גדל המאגר שממנו יכולים לצאת כותבים מוכשרים.

כל זה לא סותר את העובדה שדיאטת הקריאה שלנו מורכבת מיותר מדי ג’אנק פוד. אולי יותר מדורות קודמים. אני לא בטוח. אני חושב שדיאטת התוכן תמיד היתה מורכבת, לפחות לרוב האנשים, מהמון ג’אנק פוד. מה שמשתנה הוא שבעוד שפעם היו יצרנים מורשים של ג’אנק פוד, היום אנשים מייצרים ג’אנק-פוד בבית, וחלקו של הג’אנק-פוד-הביתי בעוגת הג’אנק-פוד הולך וגדל. האם זה מטריד אותי? האם התחלופה הזאת במקורות הג’אנק מטרידה אותי? האם מטריד אותי שבמקום לקרוא שילינג שוקר או לראות אופרת סבון מטופשת אנשים קוראים טוויטים של אנשים אחרים ומסתכלים על חתולים חמודים? לא בטוח. כל עוד יש לי מה לקרוא ואף אחד לא מכריח אותי לקרוא על הסחבק ההוא שחרמן כל הזמן.

כשמקדונלדס פתחו את הסניף שלהם בתחנה המרכזית החדשה לא יכולתי לעבור שם בלי לדפוק איזה רויאל, כי זה היה חדש ומרגש ובטעם ממכר של פלסטיק, היום כבר לא. נראה לי שהתיאור שג’וני נתן לשיעמום שאתה חש מפייסבוק מזכיר את הרגע הזה שבו נגסתי בביג מאק, ואמרתי “וואלה, פלסטיק כנראה כבר לא נמצא ברשימת הטעמים האהובה עלי”. זה לא שקראתי את Fast Food Nation ונחרדתי. סתם עבר לי. אולי התבגרתי. אולי לא. והתמונה הזאת מטרידה אותי.

בחודש וחצי האחרון, אני קם פעמיים בשבוע ממש מוקדם (היד הקטנה של השעון מצביעה על שש), ונוסע לרמת השרון, להתאמן בקומקומים. הקומקומים, או בשמם הלועזי Kettlebells, הם סוג של משקולות רוסיות – תחשבו על כדור תותח עם ידית נשיאה של מזוודה. כמיטב המסורת הגוטמנית, אם יש משהו חדשני שרק עשרה אנשים בארץ מכירים, אתם יכולים לסמוך על כך שאני אהיה האיש האחד-עשרה, ושחמשת הבאים יבואו דרכי. הקומקומים הובאו למערב על ידי פאבל, הרוסי הרשע. פאבל הוא רוסי, רשע, ומודע לחלוטין לפוטנציאל ההומוריסטי שמצוי בשתי התכונות הראשונות. התוצאות של האימון מבורכות. אני מרגיש איך הגוף שלי משתנה, נהיה חזק יותר, ובמובנים רבים, מאושר יותר.

מה שכן, האימונים קשים לאללה. תחשבו על להניף כדור תותח בין הרגליים אל עבר החזה, וחזרה, במשך כמה דקות רצוף. או לקום משכיבה תוך שאתה מחזיק את אותו כדור מעל ראשך. התחלתי את האימונים עם משקלים נמוכים – 6, 8 קילו. זה היה קשה. בשבועות הראשונים שפכתי לאגר בערך באמצע האימון. אני עדיין בשבועות הראשונים. לאט לאט אני מעלה משקלים. כל קפיצת מדרגה (מ-6 ל-8, או  מ-8 ל-10 ק"ג, נגיד), היו כניסה לעולם חדש של כאב.

סטאלין אמר פעם שמוות אחד הוא טרגדיה, ומיליון – סטטיסטיקה. כשאנחנו רואים אתלטים באולימפיאדה, אין לנו בסיס התייחסות חוויתי ליכולות שלהם. מבחינתנו, הם סטטיסטיקה. עם הקומקומים, אני רואה אנשים באינטרנט שעובדים עם משקלים מטורפים – הנפות עם 24, 36, 48 קילו, בזמן שאני נאבק עם 12, 14 קילו. זה כבר לא "סטטיסטיקה". את זה מרגישים.

במקביל, התחלתי לצפות בסידרה של דיסקברי, שמלווה כיתה של ה-Navy SEALs, לאורך הטירונות שלהם. אני יושב מול זה, פעור פה. הדברים שהאנשים האלה עוברים הם בל-יאומנו. ברגע הראשון של הטירונות, מעירים אותם ברבע לחמש בבוקר, ומכריחים אותם להתפלש בבוץ, לעשות שכיבות סמיכה למשך איזה שעתיים, בשיא הקור, תוך שמשפריצים עליהם עם צינור וצועקים עליהם. 75% מהאנשים נושרים מטירונות של ה-SEALs (שנקראת BUDS), והנושר הראשון עשה זאת כמה דקות אחרי שהסיוט הנ"ל התחיל. וזו באמת, באמת רק ההתחלה. משהו באיך שהסדרה עשויה מעביר מאוד את הפן האנושי בתהליך הזה. אתה מבין כמה קשה להם.

המרחק בין חווית המאמץ-שופך-הלאגר שלי, ובין המתאמנים הקטלבלס הרציניים ומשתתפי טירונות כלבי הים, גרמו לי להרהר בכמה רחב הספקטרום האנושי. איפה אני, ואיפה הקצה. אני נשפך אחרי שעה של אימון, מתנשם כשאני עולה שלוש קומות ברגל, והאנשים האלה עוברים 5 ימים רצופים בלי שינה שבהם הם רצים, סוחבים גזעים, שוהים שעות בים קפוא. ברור לי לחלוטין שאני הייתי פורש תוך דקות. אני *באמת* לא מסוגל לדמיין, מה זה לעשות כמה שעות של הנפות קומקומים עם 36 קילו. לא מסוגל. להבדיל, כשהתחלתי להתאמן, כחגורה לבנה, יכולתי בהחלט לראות הדרך לחגורה שחורה, ואת עצמי שם. זה לא נראה לי בלתי אפשרי או הגיוני.

יש תחומים שבהם הספקטרום הוא לא כל כך דרמטי. ההפרש המקסימלי בין אנשים גבוהים מאוד לאנשים לא מאוד גבוהים עומד על בערך מטר. איש בגובה 2.5 מטר גבוה ב-75% מאיש שגובהו 1.5. אבל ספקטרום היכולת הפיזית, ובנינו – היכולת המנטלית, נע על אלפי, אם לא עשרות אלפי אחוזי הפרש, אם בכלל אפשר לכמת את זה.

במידה מסויימת, התקנאתי בכלבי הים. כולנו מכירים סיפורים על ניצולי שואה שעשו דברים מדהימים, אבל להם לא היתה ברירה. אנשים בוחרים להיות SEALS, ובוחרים להניף קומקומים כבדים. המטרה של שלושת השבועות הראשונים ב-BUDS היא לראות מי מסוגל להתעלות, לתת לכוח הרצון שלו להיות זה שקובע את גורלו, ולא לחולשות הגוף. מי מסוגל להניף את עצמו מעלה, לנצח את עצמו. אנשים ששרדו את זה, אני בטוח, יכולים לעשות הכל, ואני לא שם.

אני תוהה מה הופך אנשים לכאלה שיכולים. האם זה ההשענות על משהו גדול יותר מהם – מדינה, אלוהים? האם זה כוח פנימי שמרים את עצמו בציצית שערו, שפשוט יש לאחדים ואין לאחרים?

אני לא יודע. באמת. יכול להיות שאגלה, כפי שטוענים חלק ממכרי, שהאתגר האמיתי הוא יכולת ההתמדה לאורך הזמן. יכול להיות שאם פשוט אמשיך להניף קומקומים פעמיים-שלוש בשבוע, יום אחד בעוד שנתיים שלוש, אני אסתכל מסביבי, ואראה שאני מניף 32 קילו כאילו היתה משקולת של 8.

זה די מדהים איך דווקא המיליארדרים שיש להם הכל מבינים שבעצם, מה שחשוב זה הרוחניות. נשבע לכם, צריך לשים תמונה של שרי אריסון ליד איורים של מדרג הצרכים של מאסלו. אבל דווקא במוצאי שבת, יצא לי לחוות את הסיסמה הזאת, מזווית אחרת קצת.

לא אכנס ליותר מדי לפרטים לגבי הסיטואציה, אבל בוא נאמר שזוגתי נקלעה לעימות, שגלש לפסים פיזיים, עם נהג מונית. המאורע הזה התרחש בחשמונאים פינת קרליבך, וכשקיבלתי ממנה את הטלפון, ישבתי לי ברחבת הסינמטק. למי שלא הבין זאת עד עכשיו, אני דב, אבל גם דובים יודעים לנוע מהר כשצריך. הגעתי לזירת האירוע עצבני מאוד. מעולם לא איימו לפגוע במישהו שיקר לי, ובאותה שניה, הייתי מוכן לפרק את מי שבכלל העלה את הרעיון על דעתו. יש לי פנים אקספרסיביות להפליא. כשאני שמח, רואים, כשאני עצוב רואים. כשאני מוכן לפרק מישהו, רואים. זעמתי, ראו את זה, וזה כנראה נראה מפחיד. התגובה הראשונה של נהג המונית, עת הגעתי, היתה "אל תיגע בי! אני אבא לארבע ילדים!". הדבר החכם שהוא עשה הוא שהוא כמעט שלא נגע בי. הדבר החכם שזוגתי עשתה, היתה לספר לי שהוא תקף אותה פיזית  רק אחרי שהוא נסע.

לשמחתי הרבה, אף אחד לא סיים את הלילה בבית חולים (הוא) או בבית מעצר (אני). באותו הרגע, קצת הצטערתי על זה שלא "הענשתי" אותו יותר. חשבתי שהיה ראוי להשפיל אותו יותר, אולי לסטור לו. בלילה, לפני שנרדמתי, חשבתי כמה נורא הייתי מרגיש אם הייתי עושה את זה. אל תבינו לא נכון, הוא היה שמוק תוקפני. אבל הוא עדיין היה בנאדם. אם אני הייתי "מנצח" אותו נורא, הוא היה חוזר הביתה מושפל, אחרי שאיזה מישהו ירק עליו, או הוריד לו סטירה, או פרק אותו במכות. המחשבה על זה העציבה אותי נורא. מעציבה עדיין, ואני כל כך שמח שלא עשיתי את זה.

To err is human, to forgive – divine. שלום מתחיל מהנקודה הזאת, של להבין שלמרות שהצד השני עשה לך משהו רע, ולמרות שאתה כועס עליו, ואפילו רוצה "לנצח" אותו, אתה עדיין מסוגל להתחבר לאנושיות הבסיסית שלו. מי שלא כעס מעולם, וויתר על הכעס שלו, לא יכול לבקש מאחרים לוותר.

כבר כמה שנים המדינה בבעיה. במדינת ישראל יש את פקודת הסמים המסוכנים, שבה מוגדרים הסמים האסורים. כל מה שבפנים – אסור, כל מה שלא בפנים – מותר. המוח היהודי, מלא הפטנטים וחובב הסטלות, עושה ימים כלילות על מנת לפתוח סמים חדשים, שעוד לא מופיעים ברשימה הזאת. וכך, כמו מפתחי הווירוסים והאנטי-ווירוסים, נמצאים הכימאים הצעירים והשוטרים במאבק אימתני על רקע פיצוציות תל אביב.

אם מסתכלים מקרוב, מגלים שהנושא קצת מזכיר את כל סוגיית ההסמכה, בתחומים שבהם המדינה דורשת את זה. בשנה האחרונה נפתח קורס מדריכי אומנויות לחימה פיליפיניות, ולכן, לאחר קורס לא קצר במכון ווינגייט הוסמכתי כמדריך אומנויות לחימה פיליפיניות, והמדינה מכירה בי והכל. המורים שלי, שקיבלו את ההסמכה שלהם ממורה בעל שם בינ"ל, לא קיבלו את ההסמכה ה"רשמית" של מדינת ישראל עד שהקורס הזה נפתח, פשוט כי מדינת ישראל לא הכירה בקיומם של אומנויות לחימה פיליפיניות. האם זה אומר שעד שהקורס נפתח הם היו מורים גרועים ואחרי שווינגייט הוסיף גם את אומנויות הלחימה הפיליפיניות לתמונת העולם שלו, הם לפתע נהיו מורים טובים? לא. הם היו מורים טובים מהתחלה.

הבעיה מסתבכת כשמגיעים לפסיכולוגים. סליחה, מטפלים.
בבלוג שלו מנסה טל צפריר, איש נחמד ומטפל, להסביר למה לא צריך הסמכה כדי לטפל באנשים. "מי שרוצה שתעודה תטפל בו – שיבושם לו", כותב צפריר.
כדי להיות פסיכולוג צריך לעבור מסלול מפרך להפליא. אני לא מדבר אפילו על הקבלה לחוג לפסיכולוגיה, את ההשרדות בסיר הלחץ הפסיכי הזה, תואר שני, ופרקטיקום. סך הכל, מדובר על כ-6-8 שנים של לימודים והתנסות, לפני שתוכל לקבל את התואר "מטפל". אבל זה בסדר. יש קיצורי דרך. בשנים האחרונות, השוק מלא, יש שיאמרו אפילו מתחיל להיות צפוף, במטפלים. הם חס וחלילה לא פסיכולוגים – הם משהו אחר. מטפלים, קואצ'רים, מומחי-זוגיות-דרך-טנטרה. מה ההסמכה שלהם? חלקם מנפנפים תעודות מפונה, חלקם את מלוא 160 השעות של קורס הקואצ'ינג או NLP שלהם. חלקם המציאו את השיטה בעצמם, או שהם תלמידים דור ראשון אצל אנשים שהמציאו את השיטה בעצמם. וזה נהדר. לא צריך ללמוד 8 שנים, ומקבלים פחות או יותר אותו תגמול כמו פסיכולוג. לא פלא שהשווקים מוצפים. It’s the best deal in town.
יותר מזה, בגלל המיתולוגיה האלטרנטיבית, שבה כל דבר ממסדי הוא לא פאר תרבות המערב והישגם של אנשים שעמדו על כתפי ענקים, אלא רשע ומסואב, יש פריחה של "מטפלים אלטרנטיביים", שמצויידים בנראטיב יעיל לגבי למה טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי זה לא טוב, ולמה השיטה שלהם היא כן. זה יכול להיות החל מהסבר לגבי ה"קבעון" של הממסד הפסיכולוגי, עם רמזים עבים לגבי איך כל המטפלים הם פרוידיאנים-בארון שרק רוצים שתדבר על אמא שלך, וכלה בהסברים על איך פסיכולוגיה מסתכלת על העבר בעוד X מסתכל על העתיד. אתם יודעים – מסוג הדברים האלה שאפשר גם להפוך לסיסמאות של infomercial.

הבעיה עם מטפלים, שדומה קצת לעולם אומנויות הלחימה, היא שלרוב לקליינט אין שום בסיס להבין מה טוב ומה לא. רוב האנשים שלומדים אומנויות לחימה נשארים באמנות שלהם לא כי היא הכי מתאימה להם מבחינה פילוסופית או פרקטית, אלא כי זה היה שילוב של כימיה עם המדריך, שעות ומיקום נוח. כמו במוסך, כשהולכים למטפל אז אתה לא באמת יודע מה הוא רואה מתחת למכסה המנוע. אבל בניגוד למוסך, אין לך גם מדדים ברורים לאוטו תקין מול אוטו מקולקל.

באומנויות לחימה אנשים פותרים את זה בקלות, או כך הם חושבים. מבחינתם הקוואליפיקציה לא צריכה לבוא ממדינת ישראל, היא צריכה לבוא מההיסטוריה. לא סתם כל שנה נוספות עוד כמה מאות שנים לפלאיירים של הקונג-פו. אם פעם אמנות הלחימה הסינית הזאת היתה בת 1000 שנה, היום כבר ראיתי מאמנים שמספרים שמדובר באמנות בת 3000, 4000 שנה. ההדיוט חושב "היי, אם זה בסביבה כל כך הרבה זמן, זה בטח טוב!", ומסיר דאגה מליבו, תוך שהוא מתעלם מהאפשרות שהכרונולוגיה הזאת היא פשוט בולשיט. אחרים, בצעד מוצלח יותר, מנסים למצוא מורים שהם נקודות סמכות מבחינתם (ברוס לי/מאס אוימה/או סנסאי/הליו גרייסי), ולשחק את משחק ה"מי למד ממי מתי".

השענות על מקורות מהימנים היא רק חצי מהעבודה. אם הולכים בנתיב הזה בלי לאמת ולעמת את הידע כל כמה זמן, מגיעים להתפלפלויות תלמודיות וסכולסטיות. האקדמיה של היום היא לא רק משחק חבר-את-הרפרנסים, שהיה פופולארי מאוד בפילוסופיה של ימי הביניים. הידע של היום נשען על הידע של אתמול, אבל (בצעד פרוידיאני להפליא), מנסה כל הזמן לתקוף אותו, לאתגר אותו. מהזווית של אומנויות לחימה, אקב"ן כתבו את זה יפה בפירמידה המתודית שלהם.

אני יודע שאני נשמע ציני ומכוון פואנטה להפליא, אבל הלוואי שהעניינים היו כל כך פשוטים. כי תמיד יהיו אנשים בלי שום הסמכה שיהיו מטפלים נפלאים, ותמיד יהיו פסיכולוגים מוסמכים גרועים. אותו הדבר גם באומנויות לחימה. בארץ קיימים כמה מורים לאומנויות לחימה, שהמציאו חלק לא מבוטל מהסגנון שלהם בעצמם, כולל קאטות והיסטוריה. לפחות אחד מהם לוחם טוב, שהעמיד דורות של תלמידים מצויינים. חיי השתפרו פלאים בעקבו אימון קצר טווח אצל מאמנת אישית, שבאה לפתור בעיה ספציפית וממוקדת, ועשתה זו בהצלחה.

בשלוש השנים האחרונות, אני עובד עם מטפלת נפלאה. התרומה של הטיפול לחיי האישיים, למי שאני, בתהליך לא קצר כלל אך מפעים באיכותו ובעומקו, היא פנומנלית. המטפלת שלי היא פסיכולוגית אמיתית -  דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, עם התמחות בשיטה שנקראת התמקדות. במבט ראשון ההתמקדות נראית כמו עוד שיטת גוף-נפש שכמותה ניתן למצוא בשפע בחדר ההסבה של ה-24רופי. אבל במבט שני, מסתבר שמי שייסד אותה, יוג'ין ג'נדלין, הוא פרופסור לפסיכולוגיה, שעבד עם קרל רוג'רס, ושטרח לחקור ולפרסם את מה שהוא חוקר, בשפה הבינלאומית של מחקר אקדמי, אבל גם נגיש להדיוטות. הוא לא הסתגר בהילת היהורה שלו, בטוח שמה שהוא המציא כל כך רדיקלי וקיצוני שאף אחד לא יבין את זה ולכן הוא לא יטרח אפילו לשחק במשחק של שאר הילדים, אלא ילך למדבר ויעביר שם סדנאות. מה שיצא לו הוא נהדר לדעתי, אבל לא זו הנקודה.

יש אנשים עם כשרון טבעי גדול יותר ל"מכות", ויש פחות. אני נמצא בקטגוריה של ה"פחות". ראיתי אנשים בלי שום הכשרה רשמית בלחימה עומדים יפה מול (ואפילו מפרקים), אמני לחימה מאומנים. כי יש להם את זה. אבל פה בדיוק נפרדים הילדים מהמבוגרים. כי אלה שיש להם מתחלקים אחר כך ל-2 סוגים – אלה שמבינים שטובים ככל שיהיו, היו חכמים וגאונים לפניהם, ושהם יכולים לעמוד על הכתפיים שלהם, ואלה שחושבים שהם מספיק טובים בגלל ש"יש להם את זה". הדבר הכי טוב שיכול לקרות זה שאיש עם אינטואיציה, חוכמה ויכולת תקשורת בין-אישית טובה ילך ללמוד להיות מטפל, יכשיר את עצמו ברצינות. הדבר הכי מאכזב יהיה שמישהו כזה יחליט לעשות קיצור דרך, ללמוד איזו שיטה בשקל מאיזה גורו או מורה ל-NLP, ויחשוב שהוא יכול לטפל. יותר מזה – נכון שיש פסיכולוגים מוסמכים מזעזעים. אבל כשצריך לעבור איזשהו מסלול בקרה, המסננת תסנן לפחות חלק בולט מהם. כשאין מסננת, שום דבר לא עובר סינון. 

כולם מדברים על מבחן התוצאה. אבל אף אחד לא מדבר על האלטרנטיבה. בגלל שנפש האדם היא לא דבר מדיד, אז קשה להגיד דברים כמו "אתה מרגיש נפלא בעקבות הטיפול שלך ברייקי-דולפינים, אבל אם היית מדבר עם פסיכולוג מוכשר, היית מרגיש פי 2 יותר נפלא". אבל אני מאמין שזה נכון. כמו אדם שמסרב לטעום כל חייו שוקולד/וויסקי/יין משובח, כי שוקולד פרה טעים לו נורא. זה לא ששוקולד פרה לא טעים, זה שיש עוד דברים שלא ידעת שבכלל קיימים בשוקולד, ועד שלא תטעם, לא תדע לא משנה כמה ינסו להסביר לך. העניין קשה כפליים, מאחר ופסיכולוגים הם דבר ארטיזנלי – no two are the same, וגם אם אתה מצאת אחד טוב, לרוב לא תחלוק אותו עם חברייך.

אני מאמין גדול באינטואיציה,טוב לב וחוכמה, אבל אני מאמין גדול עוד יותר בידע אנושי קולקטיבי ומצטבר, ושהוא צריך להוות את ההשראה שממנה גוזרים את כישורי הטיפול שלך, יחד עם אינטואיציה, טוב לב וחוכמה. אתה חושב שיש לך משהו חדש וחדשני לתרום? נהדר! אבל אתה לא חושב ששווה, רק לשניה, לבדוק אם אפשר ללמוד מהטעויות של אנשים אחרים שגם להם היה משהו חדשני וחדש לתרום? אני תמיד נזכר באידיוט שבשיעור הראשון ב"מבוא לפילוסופיה מודרנית", החליט שזה הזמן (שיעור הפילוסופיה הראשון שלך בתואר) והמקום (אולם 144 בגילמן, שמאכלס כ-400 איש) להתווכח עם המרצה על למה דקארט טעה. אחי – שב, תרגע, שתה משהו, תקרא ספר או שתים, ואז נסה לנסח את הטענה שלך. אני אשמח להקשיב לך, גם אם לא גמרת את התואר, אבל יהיה לי הרבה יותר קשה להתייחס אלייך ברצינות אם תבוא אלי עם טיעונים בסגנון "מי שרוצה שהתעודה תלמד אותו פילוסופיה – שיבושם לו.". יכול להיות שההפסד שלי. יכול להיות שלא.

תוספת מאוחרת:

גילוי נאות וכל השאר: את טל צפריר פגשתי בסדנא במדבר, שהעביר המורה שלו, מיכאל. אני לא נהנתי בסדנה הנ"ל, אבל, חברים טובים שלי, כולל אחת שאת דעתה אני מעריך מאוד, מטופלים אצל טל ומיכאל כבר שנים, ומבסוטים לאללה. אני לא טוען שטל או מיכאל הם שרלטנים. ייתכן שהם מטפלים מעולים, ולכן, דווקא בגלל זה, כאב לי לראות גם את טל משתמש באותה קלישאה של "מי שרוצה שתעודה תטפל בו, שיבושם לו". איך אדם מהרחוב ידע להבדיל בין מטפל טוב למטפל שרלטן, אם כולם אומרים ש"תעודה זה בשביל לתלות על הקיר"? ברור שתעודה היא לא תנאי מספיק, אבל הם ייתכן שהיא, או צורה אחרת של קוואליפיקציה, הם תנאי הכרחי?

בסוף "מישהו לרוץ איתו", אנחנו יודעים שמשהו הולך לקרות בין תמר ואסף. גרוסמן כותב את זה כל כך יפה, את ההתאהבות הזאת, שכביכול מגיעה מהאוויר.

לאומנויות לחימה שונות יש גישות שונות לבריחים. בריחים הם מניפולציות על מפרקים של יריב, שמטרתם לשבור גפיים, להטיל לקרקע, להשתלט וכו'. בג'ודו, ג'יוג'יטסו, וגם בארניס, אומנות הלחימה בה אני מתאמן, נכנסים לבריח ממצב של מגע. אם מישהו מכה אותי, אני אנסה לבלום או להסית את המכה, להכנס לטווח התגוששות/לכידה, ואז לגשש את דרכי לבריח. בכל האמנויות הנ"ל אפשר לבצע את הבריחים, מן הרגע שנכנסת למגע, גם בעיניים עצומות. באייקידו, אמנות שרובה מורכבת מבריחים, השאיפה היא לתפוס את המכה באוויר, ולהסית אותה ככה שהיא אוטומטית תכנס לבריח, תוך שימוש באנרגיה של המכה. זה נשמע מבריק, וזה אכן מבריק, אבל זה קשה להפליא. זה כמו ההבדל בין לזרוק אבן על אבן שאתה מחזיק ביד השניה, ובין לפגוע עם אבן באבן שעפה באוויר. זה לא בלתי אפשרי, לעשות את הדבר שעושים באייקידו, זה פשוט הרבה הרבה הרבה יותר קשה. כדי לעשות את זה מול יריב שלא משתף איתך פעולה, צריך להיות פנומן.

ההתאהבות של אסף ותמר היא כמו בריח של איקידו. מהאוויר, ללא שום גישוש, שום גשר. זה מעורר השתאות. בעבר לא בטוח שהאמנתי בזה. היום אני כן.

בפעמיים שקראתי את "מישהו לרוץ איתו", עם כל ההתרגשות הכנה מהרגש הפורח, ומהקשר שעומד להקשר בין אסף ותמר, תמיד עלתה לי אותה מחשבה בראש: איזה חבל שהם בני 16. לפגוש את האהבה הגדולה של חייך בגיל 16 נשמע רומנטי, אבל זה בעצם מחריד. כי רוב האהבות הגדולות של גיל 16 לא מגיעות לגיל 40 יחדיו. אולי עדיף לפגוש את האהבה הגדולה בגיל 29. למרות שגם פה, כמו בבריחים של אייקידו, יש פנומנים.

אלוהים, כך מוסכם על כמעט כולם, עוזר למי שעוזר לעצמו. השאלה המעניינת, היא למי אנחנו עוזרים, ויותר מזה – על מי אנחנו חומלים, למי נרצה לעזור, ומה קורה לאלה שלא.

כשלמדתי באיטליה היה איתנו בכיתה בחור בשם בריטי בשם טים. טים היה מסכן לאללה. ילד בן 19, מפוחד מהצל של עצמו, קצת קלאמזי, נוירוטי להחריד, ולא נחמד. הוא היה אומלל להפליא, אבל פשוט לא רצה לעזור לעצמו. הוא אפילו נהנה מזה, במידה מסויימת. להיות בחברתו היה לא כיף, למרות שהיה בודד נורא. הוא גם לא עשה דברים כדי להפוך את השהייה בחברתו לכיף במיוחד, ואפילו להיפך. בקיצור, טים לא רצה לעזור לעצמו. ניסינו להיות חברים שלו, אבל הוא לא עשה לנו חיים קלים, בכלל.

בשיטוטי באינטרנט אני נתקל, מדי כמה חודשים, בברנש.  הבחור הוא מקרה עצוב להפליא. הוא חי חיים בודדים ורדופים, מחרחר ריב בסביבתו כל הזמן, נקמן וכחן וטרחן. איש אלים מילולית להפליא, שהבהיר בבמות ציבוריות שהוא ישמח לשלוח את המשפחה של מישהו למחנות השמדה, וכן הלאה.

התגובה הראשונית שהוא יוצר באנשים היא הרצון "לאלף" אותו, לנצח אותו. באם זה להתפלפל איתו ולחנך אותו מדרכיו השגויות, או לשגע אותו, ליישר אותו עם שתי סטירות מצלצלות, אולד סקול שכזה. אבל זה אותו יצר מרושע שקיים בכולנו, במידה זו או אחרת, שרוצה לזרוק מקל על כלב קשור ואכזרי למראה. כשנושמים עמוק, מבינים עד כמה הוא עצוב ומסכן, ויש מקום שמנסה להתמלא בחמלה.

הבעיה היא, שאותו ברנש הוא, במילים עדינות, שמוק. הבעיה המפורטת יותר, היא שזה שהוא שמוק הוא גם סמפטום וגם הבעיה. ואף אחד לא רוצה לחמול או להתידד או להציע אמפתיה לשמוקים.

מה נדרש מאיתנו לעשות עם אנשים שלא מפגינים את ההגינות האנושית הבסיסית שנדרשת, כביכול, על מנת שננסה לעזור להם. מה, הם לא ראויים לעזרה? האם רק אנשים נחמדים ראויים לעזרתנו? ומה אם טים מפירנצה לא שולט בזה? מה אם הבעיה שלהם היא נפשית או נוירולוגית, לא אישיותית גרידא, ובכך היא מתבטאת? ואפילו היתה אישיותית – כל מי שלא נחמד שירקב לבד כמו כלב? לאיזו חמלה ראוי אדם בהיותו אדם, מופרע ומעצבן כשיהיה? ובאיזה מחיר לצד הנותן?

במובנים רבים, אני אהבל. האהבלות שלי מביעה את עצמה, בחלק ניכר מהמקרים, בכך שאני מכניס את עצמי שוב ושוב למצבים שברור לכל בר דעת שאין שום סיבה שאהיה בהם, ושום סיכוי שאהנה מהם. דברים כמו סדנאות וויפאסנה, או מסעות רוחניים במדבר שבו אתה צריך להקים לעצמך את האוהל, או אומנויות לחימה סיניות שהולכים בהם במעגלים במשך שעה. אי שם ברבע העליון של "רשימת הדברים שט. גוטמן לא צריך לעשות", נמצאת יוגה.

מעלותיה של היוגה ברורות לחלוטין – התעמלות טובה, בריאה, משחררת נפש וגוף. מצד שני, כל הקונספט הזה של פעילות גופנית לשם הפעילות הגופנות, עדיין לא ברור לי לחלוטין. כשאני רוכב על אופניים, אני מגיע למקומות. באומנויות לחימה לומדים להרביץ, ואפילו בטיפוס יש מטרה – להגיע למעלה. נכון שהדרך חשובה יותר מהיעד בכל אחד מהפעילויות הללו, אבל יש בהם יעד. יוגה, אירובי ומעל הכל ספינינג תמיד נראו לי כתרגיל בחוסר תוחלת.

אך מאחר ואני, כאמור, אהבל, ומאחר וגברת רוסו טוענת בתוקף שהגב שלי במצב מזעזע ומה שיעזור לו זה תנוחת הכלב, או הלוחם, או תנוחת בצק העלים, ומאחר ובחדר הכושר שלי יש חוג יוגה ויניאסה, החלטתי לתת לזה סיכוי.

אני חייב להתנצל מראש על כך שרפרטואר הרשמים שלי מתרגול היוגה עצמו יהיה מצומצם. הסיבה לכך, היא שהמוח שלי פשוט נפעם מהמוזיקה שמדריכת היוגה בחרה לשים כפסקול מרגיע למתיחות והתנוחות. הוא הורכב מצירוף בלתי אפשרי של 3 מילים: בייבי פינק פלויד.אבל אני מקדים את המאוחר.

יש משהו מאוד מביך בלהכנס לחוג חדש, לחלוטין, בלי לדעת אפילו מי המדריכה. החלטתי להתביית על הבחורה שנראתה הכי גמישה ושהיה לה את הטרנינג הכי מתקדם, אך לפני שהצלחתי להביך את עצמי, המדריכה האמיתית נכנסה. יש משהו מאוד מבלבל בלהכנס לחוג חדש כשאתה רגיל להיות פזמ"ניק בחוג אחר. זה כאילו מין סידרת ריאליטי כזאת שלוחקים רקדן היפ הופ ומכניסים אותו ללמוד בלט. באמנויות לחימה מתעסקים עם גוף ועם תנועה, אבל זה לא מונע ממך להיות מגושם כשזה מגיע ליוגה. במילים אחרות – הייתי ממש גרוע ורוב הזמן נראה כאילו תרגלתי את תנוחת הפיל במצוקה.
בייבי פינק פלויד. אחרי בייבי מוצארט, בך, בטהובן ובארטוק, החליט, ככל הנראה, תאגיד הרשע הבין-לאומי בייבי בע"מ, שצריך להוציא גרסת מידי-מובייל של להיטי פינק פלויד. וכך את עינויי היוגה השונים שעברתי, העברת לצלילי ווריאציית שיר הערש של  Echos, mother בגרסה לעוללים, ואת The Great Gig in the Sky, רק שבמקום זמרת כושית מצווחת היה מעין קסילופון נעים כזה. זה היה הזוי משמעותית יותר מהנסיון לגרום לי להניף את רגל שמעל למעלה אחורה בזמן שאני נושם לתוך הגב.

עוד לא החלטתי עם יוגה זה בשבילי או לא. מה שברור, זה שהפסקול חייב, אבל חייב להשתנות.

אי שם בשלהי המאה ה-16, החליט קוואזימו דה מדיצ'י שהוא מצוי בבעיה. ברשותו היו כמה חתיכות נדל"ן מוצלחות במיוחד בפירנצה. למען האמת, היו לו קצת יותר מ"כמה", אבל הנכסים המדוברים הם הפלאציו ווקיו (הישן) והפלציו פיטי (הפיטי). שני הארמונות הנ"ל עיטרו שתי גדות שונות של נהר הארנו, והיו שייכים שניהם למשפחת מדיצ'י. הבעיה היא שכדי להגיע מאחד לשני היה צריך לצאת לרחוב (!). לכן, בצעד מבריק, ביקש קוואזימו מהאדריכל ג'ורג'יו וויסארי לפתור את הבעיה על ידי חיבור שני המבנים המרוחקים הנ"ל על ידי מסדרון אחד. המסדרון, שנודע לאחר מכן בתור מסדרון וואסרי, עשה בדיוק את זה. לאורך כל פירנצה יש מסדרון כזה, שמחבר בין הארמונות. קצת כמו מעבר סודי, מהסוג שגמדים ואלפים יכולים לגלות עם גלגול מוצלח של 1D6.

הסיבה שהאדריכל הנודע מועלה מעל דפים אלה, היא הרלוונטיות של המסדרון המדובר לחווית המנילה שלי, או יותר נכון, לחווית הלא-מנילה שלי. את עשרה הימים האחרונים, והארבעה הקרובים, אני מעביר בבירת הפיליפינים. או יותר נכון, מעביר אותם בחיבור שבין יחידת הדיור שלי, לקניון המשתרע בלב רובע מאקאטי בבירת הפיליפינים. אמנם הדרך הזאת אורכת כשלוש דקות, ועוברת ליד כיכר שמכילה בעיקר חנות ענקית של רולקס, אך אם יוזמתו של קוואזימו לא היתה ננטשת כקוריוז, היה סיכוי שהייתי חווה את מנילה בלי להיות במנילה בכלל.

אם קראתם קצת מיומני המסע שלי, אתם יודעים שאני בדרך כלל לא נוטה להשאר בדירה בקומה השלושים ואחת בגורד שחקים ולא לצאת לעיר, כשאני מתייר. אני גם לא כל כך אוהב קניונים, אם כי לקרוא לסטריפ ה-Green Belt קניון זה כמו לקרוא לאנה פאקווין "כוסית". זה נכון, אבל מפספס את הפואנטה. נאמר זאת כך: בלב הקניון הזה יש, בין השאר, כנסיה. עם דרשות והכל. כל זה בא לאמר, שאני לא כאן בשביל הפיליפינים. אני כאן בשביל מישהו שגר בפיליפינים, המורה שלי – בוב סילבר טבימינה, או כפי שאנו קוראים לו "Sir Bob". בובי הוא המורה הכי מרשים לאומנויות לחימה שראיתי מעודי, ואני לומד ממנו מסוף 2006. העובדה שאנחנו גרים ביבשות שונות מצערת ומקשה את הלימוד, אבל כמו בכל קשר ארוך טווח, יש פשרות ומתאמצים. אז מבחינתי, בובי יכול היה לגור במנילה, בקוואלה למפור או בפרדס חנה כרכור. נמצא דרך ללמוד. אנחנו כאן ארבעה חברה'. הימים שלנו מוקדשים לאימונים, שמתרחשים בתוך הדירה שלנו. מדי פעם יוצאים לקניות או לאכול במגה-קניון הסמוך. בלילה הולכים לישון, או מצטטים מגבעת חלפון, כי ככה זה כשארבעה גברים ישראלים שמרגישים נוח להסתובב בלי חולצה מבלים מספיק זמן ביחד.

האימונים מדהימים, ולא אפרט יותר. בין השאר, הצלחתי לדפוק את האגודל שלי,  למדתי גם להכין קפה שחור והצלחתי ללמד את בובי לצבוט בלחיים ולהגיד זיסעלך. גם אם לא אחזור הביתה קילר לא נורמלי, המחשבה על זה שהצלחתי להחדיר קצת יידישקייט לתרבות הלחימה הפיליפינית גורמת לי סיפוק רב. בשנה הבאה במאקאטי הבנויה. או, אם בכל זאת נצליח לשכנע את בובי, פרדס חנה כרכור.