קורות ממלכת עילם

השיר הזה

הוא כפית הסוכר

שממתיקה את הזכרון המריר

של הראשון לספטמבר

1. אחרי שיגליתי שלמרבה ההפתעה כותרות בסגנון "אני אוהב ציצים" מקפיצות את הכניסות לבלוג בצורה מטורפת, החלפתי את אובססיית ה"בוא נסתכל בסטטיסטיקות של הבלוג ונראה מי נכנס מתי מאיפה וכמה זמן הוא שהה שם", במשהו אחר. גל החום הנורא הזה מסתדר טוב עם הווידג'ט מזג אוויר שיש באובונטו. אני מקבל דיווחים עתיים, מכורסתי הממוזגת, לא רק על כמה מעלות יש בחוץ, אלא גם עד כמה כבד עומס החום, קרי כמו כמה זה מרגיש. "יו, 29 מעלות בחוץ עכשיו, אבל מרגיש כמו 34.3!". חדוות הניצול במספרים.

2. כחלק מהתחביב החדש שלי, טור האינפוגרפיקה במוסף סוף השבוע (המעולה אבל אני לא משוחד בכלל) של כלכליסט, התחלתי לנבור במספרים. נתחיל בזה שהיקף המידע שקיים בחינם הוא מפתיע, אם יודעים איך לחפש נכון. אם משתמשים, למשל, במילה "Trends", (נגיד, "Meat eating trends") תגיעו רחוק. אם סתם תנסו לשאול את השאלה שלכם (how much meat do they eat in canada), תגיעו מקסימום ל-Yahoo Answers. מה שמדהים במספרים, זה עד כמה אנחנו מאמינים להם, וכמה הם לא באמת, תמיד, אמינים.

תל"ג לנפש של מדינה – נשמע כמו נתון בסיסי, מוצק ביותר. זה יהיה מוזר לחשוב שיש כמה גרסאות לתל"ג לנפש במדינה, כמו שזה ישמע מוזר לחשוב שיש כמה גרסאות למהירות שבה עצם נופל על כדור הארץ. לגבי העצם שנופל אני לא יודע, אבל תל"ג לנפש – באיזה טעם אתה רוצה אותו? בטעם של קרן המטבע הבינ"ל, או של הבנק העולמי? או אולי של ארגון הסטטיסטיקות של האו"ם? או אולי של ה-CIA World Factbook? היית חושב שבכולם יהיה את אותו מספר, אבל לא. ההבדלים לא תמיד גדולים, ולא תמיד הם קיימים, אבל בהחלט – תל"ג לא תמיד נשאר תל"ג. פעם צחקתי שבסמינרי ניו-אייג' של רו"ח מלמדים אותם את המנטרה ש"אקסל יוצר מציאות". ובמקרה הזה – הוא כן. המספרים האלה הם הם המציאות. אנחנו מכבדים אותם בגלל שהם לא תוצאה של ניסוי בפסיכולוגיה של סטודנטים בשנה ב' ששילמו 45 שקל עבור 20 דקות מזמנן של-15 אנשים והוציאו מזה "ממצאים". אלה הנתונים שהגיעו אלינו מהמוסדות הכי מכובדים שיש. אף אחד לא יחשוב על לפקפק בהם. כשהבנקאי ירצה לאשר או לא לאשר את קו האשראי למדינה כזאת או אחרת, הוא יסתכל במספרים האלה ויאמין להם בעיניים עצומות.ומספיק שמישהו טעה בכוונה או בטעות, באקסל, והמציאות נראית אחרת.

כמו העתקים של העתקים במכונת צילום, שכל פעם משתנים טיפה אבל בצורה לא מורגשת, האם כך גם אנחנו, המספרים והמציאות? כי מחרתיים מישהו יסתכל על טור האינפוגרפיקה שלי, שמבוסס על אותם מספרים, בתור החלון למציאות.

3. הלכנו לחפש בגדים בשבילי, לחתונה, אני וליאת ר. יש לי תחושה שהיחס שקיבלתי בשתי החנויות שאליהן נכנסתי, MaleBox בבן-יהודה, ו-Maison Rouge בפרישמן, היה דומה גם אם הייתי נכנס לשם עם עגלת קניות גדולה מלאה בסחבות ובקבוקים למחזור. תבינו,   אני איך נאמר זאת, לא רזה. אני לא מתאבק סומו – סתם גבר דובי. מידת המכנסיים שלי נעה בין המידות 48 ל-50. "אין לנו באמת שום דבר במידה שלך", הפטירו לעברי המוכר/ת. "הנה, תנסה את זה. זה לא יסגר, אבל…". "טוב, אם תרצה אפשר לתפור לך בהזמנה אישית… (רק כמובן שלא תוכל לראות את הבגד לפני כי שום דבר כאן לא עולה עלייך, שמנצ'יק)". אין לי בעיה עם לתפור בהזמנה אישית – כל החתונה הזאת כולה תפורה בהזמנה אישית על פי מידותינו. אבל בדרך כלל נהוג להציע גם מה לתפור בהזמנה אישית, לא רק לציין את המיסתורין שבתהליך.  היה ברור שהמוכרים רוצים לתפור לי משהו בהזמנה אישית בערך כמו שהם מעוניינים לגרגר בקבוק שלם של החומר-ניקוי-אסלות-עם-צוואר-הברווז. כי באמת – שמן? בחנות שלנו?

"איזה יופי", אמרה ידידה שלי, כשסיפרתה לה על צרותי, "עברת חוויה נשית אמיתית. עכשיו אתה יודע איך אנחנו מרגישות." הפרוייקט הבא: הטרדה מינית.

.

לפני כמה חודשים, קפץ לי הפיוז כשראיתי ג'יפ האמר חונה על חוף הים, במסגרת פעילות קד"ם של חברת קורונה. הנסיון שלי לבקש ממפעילי האירוע להזיז אותו, תוך שאני מנסה להבהיר להם שמדובר במעשה לא חוקי התקבל בנפנוף וזלזול.

כמו אזרח טוב, כתבתי לעירייה מכתב, תוך שימוש בטופס הפנייה באתר שלהם. לא שמעתי מהם דבר. כלום. אפילו לא אישור בסגנון "מכתבך התקבל". כמה שבועות אחרי זה, פנתה אלי קרן אורבך מ"טיים אווט", וביקשה פרטים. היא הכינה איזו כתבה על מצב החופים, והסיפור עניין אותה. כמובן שכשהיא פנתה לעירייה, היא קיבלה תגובה, רק שהתגובה היתה משהו בסגנון "מה אתם מתבכיינים שאנחנו נותנים אישור לחברות מסחריות לעבור על החוק, זה לרווחת התושבים שמקבלים מגרשי כדורעף חופים וסופגים ערכי מותג בריאים, ובכלל האוטו לא נסע על החוף הוא רק חנה בו!", רק מנוסח בדוברית. מלבד העניין הסטר-טרקי ביכולת של ג'יפ האמר להתממש באמצע חוף הים מבלי לנסוע על החוף כדי להגיע לשם, התגובה הנ"ל כל כך עצבנה אותי אז, שאפילו לא טרחתי להביא את הציטוט.

ואז, לפני כמה ימים, מצאתי בדואר שלי מכתב מעיריית תל אביב. למרבה הפתעתי, לא היה מדובר על הזמנה לפעילות בבית תמי, או דו"ח שנתי על השגי העירייה. בתוך המעטפה נחה לה התגובה של אבי ליכט, מנהל אגף החופים, שיצאה מהעירייה רק חודשיים אחרי שהפנייה שלי נשלחה. אז כל הכבוד לאגף החופים ולאבי ליכט. באמת. ביום שישי הבא אני מתכנן לעשות סיבוב בחוף גורדון ולבדוק אם אכן קורונה נשמעת להוראות החדשות. צפו לעידכונים.

כשמסבירים לאנשים על תוכנה חופשית, הרבה פעמים הדוגמא שעולה היא "Free as in "free speech", not as in "free beer". חופשי – לא חינמי. כמובן שגיקים לא יכולים לעמוד בפיתוי, ולכן חיש קל צץ לו מתכון לבירה חופשית – בירת בקוד פתוח, שהמתכון ה(לא) סודי שלה פתוח לשימוש לכולם. זה הזכיר לי במובן מסויים את קונספירציות הסבתות, שהקדימו את האינטרנט, ושיתפו מתכונים במקום קבצים.

באינטרנט הזה מטאפורות הופכות למציאות, והמציאות, למטאפורה. קחו לדוגמא שאור. מסתבר ששאור (הדבר שמתפיח את הלחם שהוא לא שמרים שקונים בחנות) שונה מאוד מאיזור לאיזור – השמרים המקומיים והבקטריות המקומיות נותנות טעם ייחודי ללחם. יש איזורים שטובים יותר לשאור – למשל סן פרנסיסקו. ולכן, ברוח היוזמה האינסופית, קם לו אתר שישמח לשלוח לכם תמצית שאור מסן פרנסיסקו, מצרים, רוסיה, דרום אפריקה ועוד. כתריסר דולר וקצת דמי משלוח, והשאור בדרך אליכם. ישמח מאוד? אז מסתבר שישמח באופן מסוייג. כשתכנסו לקטלוג השאורים שלהם, הדבר הראשון שיהיה כתוב שם הוא הצהרה, שעל פיה בקניית השאור, אין כוונתכם למכור או להפיץ אותו הלאה. שאור, אתם מבינים, ניתן לחלק, ומכל שאור קטן ניתן לעשות שאור גדול. ואז כל פיראט-שאור יוכל למכור את העתק מושלם של ה-San Francisco sourdough בלי להתאמץ בכלל. במבט ראשון מוזר מאוד לראות מעין אזהרת "אל תגנוב תוכנה" שכזאת על… רכיב בסיסי בלחם. אבל זו רק ההתחלה. בזמן שאנשי הקוד החופשי ייבבו על כך שאפל מפעילה DRM על השירים שהיא מוכרת בחנות האייטיונז (כן, אני יודע שהיא כבר לא), ה-DRM שאכל את טוקיו מתחבא במזווה שלכם.

תבינו – בשנות התשעים קבע ביהמ"ש בארה"ב כי ניתן לרשום פטנט על גנים וזרעים. מאותו הרגע, התחיל הכיף. באותה תקופה החלה מונסנטו, חברת הזרעים/כימיקלים/ביתם של חתולים לבנים ורכים, לייצר זרעים מסוג חדש. לאחר שזנחו את הרעיון לייצר בצורה מסחרית את זרעי ה-Terminator (זה השם, בחיי אדוני) – זרעים חד פעמיים (כאלה שלא ניתן לזרוע את הזרעים של הפירות שלהם), הלכה מונסנטו לכיוון אחר. היא יצאה עם ליין של זרעים העמידים לחומר ההדברה קטלני במיוחד, שמיוצר, למרבה ההפתעה, על ידי חברה עלומה בשם מונסנטו. עד כמה שהרעיון הזה נראה לי מפוקפק, כנראה שמונסנטו יודעים מה הם עושים, כי תוך עשור, כ-80 אחוז מהסויה ו-60 אחוז מהתירס באמריקה מגודלים מהזרעים שלהם. בכמעט כל מוצר מזון מעובד באמריקה יש תירס או סויה או שניהם, אז אתם יכולים לעשות לבד את החשבון לגבי התפוצה.

תבינו: החקלאים זורעים מה שמוגדר על ידי מונסנטו כקניין רוחני שלה. אם חס וחלילה מישהו מהחקלאים נחשד בכך שהוא זורע מחזור נוסף של זרעים, שאותם הוא אסף ממה שגדל לו בשדה (כפי שעשו חקלאים במשך אלפי שנים…), מונסנטו תתבע אותו על פגיעה בקניין הרוחני שלה. רגע – אני קניתי משהו, גידלתי אותו, ועכשיו מישהו אומר לי איך מותר לי או אסור לי להשתמש בו. אם זה לא DRM, אני לא יודע מה כן (חוץ, כמובן, מהמילה "Digital", אבל למה להתקטנן). רק שהאכיפה של מונסנטו גורמת למייקרוסופט להראות כמו הילד החנון והאדיב של השכונה. צבא של עורכי דין, חוקרים פרטיים וקו חם למלשינים דואגים לכך שבעולם החקלאות אין את המקבילה של מאות מילוני המחשבים שמריצים עותקים גונבים של חלונות ואופיס.

"המממ... קודם אטפל בנינג'ות, אחר כך מעט שנאפס, ולקינוח - חברת הזרעים המרשעת!"

ואולי הגיע הזמן להלחם בחזרה? אולי הגיע הזמן שיקום לו איזה ריצ'ארד סטולמן או לינוס טורבלדיס או מארק שאטלוורת', אבל לא של מחשבים – של ביולוגיה. נכון – נחמד לדבר על זרעי מורשת ואורגני, אבל לחקלאים מסחריים יהיה קשה לוותר על התפוקות של זרעים מודרנים. אז אולי הגיע הזמן שהביולוגים שבנינו יתחילו לארגן זרעי חופש. קוד פתוח, רק שבמקום קוד תוכנה, קוד גנטי. פרוייקט שיתופי, בכל העולם, שינסה לעשות לזרעים מה שלינוקס עושה לתוכנה – להציע פיצ'רים בלי פטנטים, בלי כבילה, בשקיפות. פרוייקט שמחזיר את הכוח לאנשים. יכול להיות שהם לא יקבלו מאה אחוז מהפיצ'רים הנוצצים, אלא רק שבעים. אני מזיל ריר כשאני רואה מוצרים של אפל עובדים, אבל בסופו של יום אני שמח שמי שקובע מה יכנס ולא יכנס למחשב שלי זה אני, ולא בחור כריזמטי מקופרטינו.

פחות סקסית ממקבוק אייר

בביתנו התארח לאחרונה Macbook Air – המחשב הנייד האולטרא-דק-ומעוצב של אפל. הסקס-אפיל של הדבר הזה הוא משכר. אם סיטיבנק היו קונים לדברה-לי לורנזה מקבוק אייר, אף אחד לא היה מתלונן על שום דבר. אחרי יום של משחק עם הדבר הזה, פתאום התחילו לעלות לי מחשבות הגירה. "אולי גם אני אעבור למק? כל כך נעים כאן, הכל כל כך יפה, הכל עובד. באובונטו אני צריך להאבק ולקנפג… לא מגיע לי, אחרי כמה שנים עם לינוקס, לעבור לאיזה משהו נוח?". ואז הבנתי שאם הייתי מורה להיסטוריה היום, ככה הייתי מלמד את עלייתו של היטלר או מוסליני. הפיתוי לעבור לעולם חדש, מופלא, שבו הכל מנוהל ונוצץ ויפה, שבו הכל מסונכרן והרכבות מגיעות בזמן, ובתמורה, אנחנו לא מבקשים הרבה. רק שתזכור שהמנהיג, בסופו של דבר יודע יותר טוב ממך מה אתה רוצה (מה, אתה לא מרוצה? תראה איזה יופי האייקונים מרחפים!), וייתכן ויהיו מספר פעמים שבהם נבקש להגביל אותך במשהו, אבל באמת – זה לטובתך. ככה אנשים מוותרים על החופש שלהם.

ב"דילמת השפע" (וסליחה שאני נשמע כמו fanboy), מייקל פולן מבלה כשבוע בחברתו של ג'ואל סאלטין, מחוות Polyface – חווה שמגדירה את עצמה "Beyond organic", ומגדלת בעיקר… עשב. סאלטין טוען שהתפקיד שלו זה לגדל את העשב, ולדאוג שכל החיות יאכלו אותו בסדר הנכון – קודם הפרות, ואז התרנגולות, ובסוף החזירים, ברוטציה שמשאירה את האדמה מועשרת ואת החיות שמחות. לפולן יש קראש לא קטן על הבחור הזה, ועל איך שהוא עובד, וכשקוראים את התיאור שלו, המחשבה שעוברת בראש כל הזמן היא "וואו, זה ממש מעולה – למה לא כולם עובדים ככה?". התשובה, אליבא דפולן היא שכדי לנהל חווה כזאת נדרש אנשים עם מיומנות וידע, בעוד שמערכת ייצור המזון התעשייתית שואפת למפעילי פס בלתי מיומנים, ברי החלפה, וזולים ככל הניתן. או במילים אחרות: קפיטליזם 101.

הקולות שישמעו, כמובן, בגנות כל הסיפור הזה הם קולות ה"צריך להאכיל את ההמונים": זה טוב ויפה, כל החקלאות הסמולנית הזאת, אבל העולם הוא גדול ואנשים צריכים לאכול!". הבשר והביצים שיוצאים מחוות פוליפייס כמובן יקרים יותר ממה שקונים בסופר. וכאן אנו מתמודדים עם תכנות תרבות הצריכה שלנו: אנחנו חייבים הכל, מהר, ובזול. אבל בתכל'ס, לאנשים יש את האפשרות ללא לאכול בשר, או לאכול רק בשר ששווה את זה, גם אם זה אומר שאוכלים אותו רק פעם בשבוע או פעם בחודש. זה גם קצת מתכתב עם החיבה של לארטיזניות ו"בתפירה אישית" – במקום 5 מעילים מיוצרים בסין, אלך לתופר שיתפור לי אחד מבד שאני בחרתי. הבחירות הללו לא דורשות משאבים כלכליים גדולים יותר (לבחור לא לאכול בשר זה זול יותר מלאכול בשר, למשל), אלא חלוקה אחרת של המשאבים הקיימים שלי, ולכן לדעתי הן אופציות ריאליות לכל מי שבוחר בהן.

הבעיה נפערת כשזה מגיע לחינוך. הבנתי שהרעיון שלי ללמד ילדים על פאשיזם דרך חווית האפל שלהם, ישאר בגדר רעיון. הסיכוי שילדי העתידי יפול על מורה שחושב ככה (וסליחה על הטפיחה העצמית על השכם) הוא נמוך מהסיכוי שלי לזכות במקבוק אייר בהגרלה של מפעל הפיס. יש בארץ מסגרות פרטיות שבהם אפשר להשיג חינוך מעולה. הבעיה היא שהבחירה בהם דורשת משמעותית יותר משאבים מהחינוך הממלכתי (בי"ס פרטי נע בין 1500 ל-2000 ש"ח לחודש לילד, עד כמה שאני מודע), והיא גם בעלת השלכות חברתיות לא מבוטלות (גטאות עשירים). זה לא מפתיע. מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה התפתחה, הרי, במהפכה התעשייתית, ולכן לא מפתיע נראית כמוה. אפשר לדבר שעות על העלאת שכר מורים וכו', אבל עדיין, ביסודה, המערכת מעוצבת לפי דפוסי חשיבה תעשייתיים שלא רחוקים בכלל מאלה שמניעים מפעלים את החוות ה"רעות".

יצא לי, למזלי, להתחכך בכל מני גופי חינוך… אחרים. לאחרונה אני מייעץ למט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, על נושאים מגוונים. מט"ח הוא גוף מדהים ומפתיע. בתוך הבניין ההסתדרותי ברחוב קלאוזנר עומלים אנשים משכילים, יצירתיים שחשים תשוקה אמיתית לעבודתם, ועושים אותה בחדווה. מ-2006 אני מנחה ואיש צוות בפרוייקט מיכא"ל, ויצא לי לפתח ולהעביר כל מני הכשרות ושיעורים בנושאים שונים (שבוע הבא, למשל אתחיל להעביר קורס יומרני בשם "פיצי MBA"' שמטרתו להעביר את העיקרים של תחום מנהל העסקים, בשבועיים). הדוגמאות הנ"ל הם רק קצה המזלג, כמובן, לעשייה חדשנית בתחום החינוך, שלא ממש מתקרבת ל-99% מהתלמידים בישראל. מט"ח הם אולי יוצאי הדופן כאן – הם עושים את מיטב יכולתם לפתח כלים למורי ישראל ותלמידיה הכלליים, אבל אני יודע שהפער בין מה שמפותח ומה שמשתמשים בו בפועל הוא עצוב, והפער בין מה שמפותח ומה שהחברה' האלה יכולים הוא עצום.

אז מה עושים? הלוואי והיו לי את התשובות. בניגוד להמונים שרוצים לאכול בשר ולא חייבים, אני לא מוכן לקבל את הרעיון שלא כולם חייבים לקבל השכלה, וההשכלה הטובה ביותר שרק אפשר. יש שירימו את נס ה-Home Schooling, ואף יביאו סטטיסטיקות שזה זול יותר (סטטיסטיקות שכהרגלן של נתונים מסוג זה לא יכמתו כל "עבודת בית", בכלל זה חינוך), אבל גם home schooling הוא בסופו של דבר משחק של עשירים – באם מדובר בהון חברתי או הון תרבותי. יקח כמה שנים עד שאעמוד בדילמה הזאת, אבל היא מטרידה אותי כבר מעכשיו.

ההפנייה של אוהד לקרוא את מייקל פולן באה לי בזמן טוב. נואשתי מדיאטה, והייתי צריך כיוון חדש. הדיאטה שנואשתי ממנה היא דיאטת מונטיניאק, שלפני שנתיים עזרה לי לרזות כחמש-עשרה קילו ממשקלי בקלות, ובימים אלה התגלתה כסבל צרוף ללא תוצאות.

מייקל פולן הוא לא דיאטן. הוא עיתונאי, מאוד אמריקאי-ליברלי-משכיל. העבודה המונומנטלית ביותר שלו היא "The Omnivore's Dilemma" (בעברית: דילמת השפע, מודן 2009) שבה הוא מנסה להתחקות אחרי השורשים של 5 ארוחות שהוא אוכל – מארוחת מקדונלדס, ועד ארוחה שמורכבת כולה ממצרכים שלוקטו או ניצודו. אבל באיזשהו מקום, דווקא In defense of food, הפחות יומרני, מחדד נקודה שהרגשתי כבר זמן רב, וחוויתי בפרץ הדיאטה האחרון: גוף האדם, ובמיוחד כל מה שנוגע לתזונה, הוא מיסתורין גמור, ואף אחד לא יודע עליו כלום.

לפני כמה זמן עשיתי ניסוי: לקחתי טבלית ריטלין, והכנסתי אותה לתוך ספרו של ל. רון האברד, "הסיינטולוגיה", מתוך נסיון לראות אם הם יבטלו אחד את השני. לצערי הרב זה לא קרה, אבל יש לי תחושה שאם ניקח את כל ספרי הדיאטה שיצאו, נגיד, בשלושים השנה האחרונות, ונצמיד אותם ביחד, הם יבטלו אחד את השני בלי בעיה. כל ספר נכתב על ידי רופא מכובד יותר, מומחה גדול יותר ממשנהו, וכל ספר סותר את כל הספרים האחרים. מילא אם היה זה מקרה ההיבריס הרגיל של "המדע של היום טוב מהמדע המגוכח של אתמול", אבל הספרים האלה יוצאים במקביל אחד לשני. מייקל פולן מדבר על איך, בשנות החמישים, אוכל הוחלף ב"ערכים תזונתיים", אידיאולוגיה כמעט דתית, שתחתיה אפשר לשים מדבקות כמו "בריא ללב" על צ'יטוס, כי הוא טוגן בשמן קנולה, ולבלבל את הצרכן. אידיאולוגיות כמעט דתיות צריכות גיבורים ואויבים, ולכן מדי פעם מלהקים רכיב תזונה אחר (בשנות השמונים: שומן. בשנות האלפיים: פחממות) בתפקיד הנבל, ורכיב אחר את תפקיד הגיבור. ואז מחליפים בניהם, כמו בפרק רע של 24.

ספרי הדיאטה הסותרים הם לא בטעות. הם בכוונה. המטרה היא לגרום לאנשים להרגיש שאין להם שום דבר אמיתי או אינטיליגנטי שהם יכולים לעשות או להגיד בקשר לאוכל שלהם, כי הוא הרי לא "אוכל" (שזה דבר של בני אדם), אלא "תזונה" (שזה דבר של מדענים). עזבו את העובדה שגם המחקרים ה"מדעיים" הכי מקיפים לגבי תזונה הם… איך נאמר, מדע רע, שממומן הרבה פעמים על ידי גורמים אינטרסנטיים. המטרה היא לשמור את ההמונים בבורות, ובמקרה שיש להם עוד מסורות תרבותיות לגבי אוכל, לנתק אותם מהם כמה שיותר מהר, ולהעביר אותם לנאורות התזונתית הנכונה והרווחית.

אני לא חסיד גדול של תיאוריות קונספירציה, אבל זו של פולן, קונספירטיבית יותר או פחות, משכנעת. העניין הוא, שבמובן מסויים היא רק קצה המזלג.

המסר המרכזי שעולה מ"דילמת השפע" של פולן, וגם מ"לאכול חיות" של ג'ונתן ספרן פויר (שמתגורר, כך מסתבר, בנווה צדק בחודשיים וחצי האחרונים), היא שהבעיה היא לא, בסופו של דבר, אכילת הבשר, או אכילת כל דבר. הבעיה היא  שייצור מזון הפך להיות מערכת תעשייתית תאגידית, שהאינטרס העליון שלה הוא עשיית רווחים על ידי ייצור מזון זול ככל הניתן, תוך זריקת זין אטומית על בריאותינו המיידית (של אלה שאוכלים את ה"אוכל" הזה), ושל בריאותנו העקיפה (זיהום הסביבה ברמות בלתי נתפסות). ממה שעולה בספרים של שניהם (ספרן-פויר מוטה ורגשי יותר, פולן עיתונאי יותר), ייצור בשר בצורה תעשייתית  הוא זה שמזיין (לא, לא מזין) את הסביבה ואותנו יותר מכל דבר אחר בעולם, בערך. מה שמדכא עוד יותר זה שגם ספרן-פויר וגם  פולן מספקים אלטרנטיבות שפויות לכל העסק הזה – מציגים לנו מגדלים שמתייחסים לחיות בכבוד, משיגים בשר נהדר, ותוך כדי חיים בהרמוניה עם הסביבה. האלטרנטיבות הנ"ל רק מדגישות יותר את גודל הזין שאנחנו מקבלים מהחקלאות התאגידית.

אני אמשיך עם עולם ייצור הבשר, למרות שהדברים  יכולה להיות  נכונים לכל מפעל או תאגיד גדול. אבל חכו שנייה. המרמיט כתב פעם שאחד האינטרסים של המדינה נגד ליגליזציה של סמים קלים, הוא העובדה שחלק כל כך גדול מאזרחיה מוגדר בעצם כפושע, ולכן מעדיף לא להרים קולו נגד עוולות המשטר, כי הוא יודע שאם יבואו אליו עם צו חיפוש, יש סיכוי שהוא יסתבך בצרות. זה נשמע משכנע, אבל בדרגת קונספירציה אחת מעל זו שאני מרגיש נוח איתה. לי יש משהו יותר הזוי: כל הסיפורים שסיפרו לכם אי פעם, נועדו לאפשר ל"מגדלי הבשר" להמשיך לזהם.

אם נסתכל על מפעל הסיפורים הגדול בעולם, הוליווד, נראה שרוב רובם של הסיפורים המסופרים-לעיתים-תכופות (קרי, שוברי קופות), משמרים תבנית נראטיבית בסיסית: הגיבור נתקל בבעיה, ונאלץ לעשות דברים, עד שהבעיה נפתרת, וכולם שמחים. רגע, אני שומע מהשורות האחוריות: זה נכון גם לגבי האודיסיאה, וגם לגבי אוואטר, אז מה הקטע עם המפעלים המזהמים?

כי כל סיפור הוליוודי כזה, נגמר תמיד בזה שהגיבור מנצח את הרשע. איש אחד, הגיבור, עושה את מה שהוא צריך לעשות, ואז בסוף מנצח (לרוב במכות), איש בודד אחר, הרשע. ובכך הסדר מוחזר לעולמנו. הוליווד, וחלק גדול מ-הסיפורים שסיפרו לנו, מכוונים את הפתרון של הבעיה למשהו אישי – אם רק מישהו אחד יתאמץ מספיק, גיבור אחד, הוא יוכל להשיב את הסדר על כנו. אני זוכר את האכזבה שחשתי שבסוף "משימה בלתי אפשרית 3", JJ Abrahms התעקש לסיים  בבסצינת מכות בין טום קרוז ובין פיליפ סימור הופמן. הדמות הנהדרת של הופמן היתה מרושעת, אלימה, מפחידה אפילו, אבל כל כולה היתה מעולם ה"מאסטרמיינד",המושך בחוטים, לא זה שמתלכלך במכות. לא משנה – בהוליווד סרט הוא לא סרט אם האקדח לא יורה במערכה האחרונה.

וכאן האשליה הגדולה, המשתקת. כי בעולם האמיתי, לצערנו, אין דברים כאלה. אין מבצעים בודדים שיכולים לגרום למפעלים להפסיק לזהם. אין בוס גדול בסוף השלב שאחרי שמנצחים אותו אז פתאום תעשיית הבשר האמריקאית מפסיקה לדחוף אנטיביוטיקה לחזירים ולהאכיל פרות בחלבון מן החי שמגיע מחתולים וכלבים נטושים, או ליצור אלפי  בריכות חרא של 11 דונם ובעומק של 10 מטר וכו' וכו' וכו'.

אנשים קוראים את הנתונים הללו, או אחרים שמסעירים אותם, ומרגישים שהם צריכים לעשות משהו. הם מחפשים Quest לצאת אליו, הם מחפשים את הרשע להלחם בו. הם לא מוצאים, מושכים בכתפיים, וממשיכים בחייהם. כי בראש התאגיד לא באמת יושב בוס רשע עם חתול לבן שאחרי שהוא יפול מהחלון הסדר ישוב על כנו. כי להלחם ברשע, לצאת מהגנה למאבק, כפי שסנדי אוהב, לא יהפוך באמת לסרט מעניין.

שינוי, כל שינוי, הוא תהליך ארוך, סיזיפי, שבו, עד כמה מדכא שזה, ההשפעה האינדיבידואלית שלנו היא קטנה, גם אם נצעק חזק ונהיה אקטיביסטים. היא דורשת לפעמים שינוי בהתנהגות (נגיד, לאכול פחות בשר, או לקנות רק דברים שיוצרו בכבוד, ואם הם יקרים אז להסתפק בפחות מהם), שהוא מבאס ולא הירואי במיוחד. הכמיהה לקליימקס שנטועה אצל כולנו היא אחד מהטריקים המבריקים שהמערכת הקפיטליסטית נטעה בנו כדי לשמור על עצמה משינוי. הטריק הטוב ביותר שהשטן אי פעם ביצע לא היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים, אלא שאפשר לנצח אותו רק במעשי גבורה המלווים בקרשנדו פסקולי.

זה לא אומר שלא צריך להמשיך. זה אומר שצריך להבין שגם לתרומה קטנה, אישית, יש משמעות. שהגבורה האמיתית הם חיי היום יום, שהמלחמה האמיתית היא שוחקת, נגד אויב חזק מאיתנו, שיודע לשחק בנו הייטב. ושבסוף ננצח.

1. לאחרונה התחלתי לאפות לחם. למרות שבבישול אני מצוי כבר שנים רבות, אפייה תמיד נראתה לי איזור מסוכן. התחלתי לאפות לחם בגלל שזה קל בצורה מפתיעה, ובגלל שאני רוצה שיהיה לי לחם טוב בבית. אבל התחלתי לאפות לחם גם, קצת, מסיבות ניאו-מרכסיסטיות מוכות. באקב"ן, הנינג'ות הפילוסופיות, קוראים לזה חוק החמישה – משתדלים שלא לאכול מוצרים שרשימת הרכיבים שלהם כוללת יותר מחמישה פריטים. אפשר להגיד שאני אופה לחם גם, קצת, כדי לחתוך לי עוד פרוסה של אוטונומיה מהמערכת הצרכנית.

2. ההפגנה האחרונה שאני זוכר היתה קשורה למשפט קצב. לפני זה, נראה לי שההפגנה שרבין נרצח בה. אתמול, בצעדה מכיכר רבין למוזיאון תל אביב, הייתי מוקף באנשים כמוני, שעדיין זעים באי נוחות לקריאת הסיסמאות – הן מעצם מעמד הקריאה, והן מהתוכן שלהם. אנשים שנרדמו לפני כמה שנים הגיעו להפגנה וחיפשו את מר"צ, את השמאל של פעם, ולא מצאו. אבל לפחות הגענו. זה צעד ראשון.

3. בין הצועדים אתמול היו קבוצה של מטאליסטים רוסים, שהגיעו לעשות פרובוקציות. הם נשאו שלטים באנגלית ורוסית, שבהם היה כתוב דברים כמו "I belive in bla bla bla", "What the hell am I doing here", ו"We'll stab for peace". הדבר המצחיק הוא, שלקח לי חצי שעה להבין שהם בעצם פרובוקטורים. חובבי מטאל נוטים לקחת את עצמם מאוד ברצינות, ולכן כשהחברה' האלה החליטו (משום מה) שמה שהם צריכים לעשות זה לצעוד כמו כולם רק עם שלטים מבלבלים, זה בדיוק מה שהם עשו. הם לא צעקו, הם לא התווכחו – פשוט צעדו, ולכן כנראה תרמו לשלושת האלפים/חמשת האלפים/עשרים אלף האיש שהגיעו. אם יש דבר שאפשר לסמוך עליו בעולם זה מטאליסטים שלוקחים את עצמם ברצינות.

4. עד שאחותי נעצרה בשיח' ג'ראח, מעולם לא הרגשתי את הצד השני של החוק. כשהגענו לשחרר אותה ממגרש הרוסים, לפני כמה חודשים, ראינו את מבטי השטמה של השוטרים, שלא היו מוכנים להתייחס בכלל לקיומה הפיזי של אמא שלי, ובוודאי לא לענות לשאלות בסיסיות שלה. נכון, אמיל גרינצוויג נרצח לפני כמעט שלושים שנה, אבל אני אישית מעולם לא הרגשתי סכנה בהפגנות. מעולם לא הרגשתי בזמן הפגנה כאילו כולם – מפגיני נגד, אנשים אקראיים מהרחוב, ואולי אפילו השוטרים מסביב, יכולים פתאום להוות לי סיכון. אתמול היתה תחושה כזאת באוויר, עוד לפני שניסו להרביץ לאורי אבנרי (אלוהים אדירים, האיש בן 87!).

5. חלק גדול מהאשמה הוא של השמאל הישראל, או בשמו האחר "הילד שצעק זאב". מרוב הפעמים שבהם, כשלא היה להם כוח להשקיע בנימוק משכנע, שלפו אנשים את הביטויים "פאשיסט",  "גזען" או "אפרטהייד", הגענו למצב שבו אין להם כבר שום אפקט התרעה. ועכשיו הפשיזם מגיע באמת. הסממן הראשון והחשוב שלו, ה-Enabler לכל השאר היא הרטוריקה המתפשטת של "אם אתה לא חושב כמונו אתה האויב". אבל עכשיו קריאות "הפשיזם לא יעבור" כבר לא מזיזות לאף אחד שום דבר. בעודנו צועדים, התבדחנו שמצלמים ומתייגים אותנו – "אם תרצו" או המשטרה או השב"כ. מעניין כמה רחוקה הבדיחה הזאת.

6. אבל למה לעצור שם. יכול להיות שרטוריקת ה"בגידה" של כל מי שלא מסכים עם המיינסטרים תצליח כל כך, שיאמצו אותה גם בסקטור הפרטי. אתה לא טס אל-על כי משתינים עלייך בכל מה שנוגע לתחזוקת המטוס? בוגד. מעדיף לאכול במסעדה סינית של סינים במקום ברשת נודלס כחול לבן? בוגד. אופה את הלחם שלך לבד? תן לי לנחש – קיבלת את המתכון מארדואן בעצמו. התייצב מחר בבקשה במשרד הנאמנות לשם רישום ומעקב.

7. ואחרי כל זה, אין אסקפיזם טהור, מתוק, משובח יותר מ-The Court Jester, עם דני קיי. גם שם הרודן נופל בסוף.

ב-1992, הייתי ילד בן 13 עם חיבה גדולה למשחקי מחשב, ואובססיה קלה לאלה של חברת "סיירה און-ליין", יצרנית הקווסטים השונים. אהבתי לקנות אותם מקוריים, באריזות קרטון גדולות ומושקעות, ושמחתי מאוד כשהתחילו להוציא אותם לארץ. לצערי, איכות הדיסקטים שבה יצאו אז המשחקים היתה… מפוקפקת, וכך, לאחר שבפעם השלישית המשחק "שם קוד: איש הקרח" שקניתי במיטב כספי בבאג נתקע, התקשרתי לצעוק על החברה. ככה בעצם קיבלתי את העבודה הראשונה שלי, בחברת "מיראז' מישחקי מחשב", לימים "מיראז' מולטימדיה". היתה לי את העבודה הטובה ביותר שיכולה להיות לילד בן 13: קיבלתי את משחקי המחשב לפני כולם, פתרתי אותם, ואז הייתי זה שעונה לטלפונים ונותן תשובות מתנשאות לאנשים שתקועים בהם.

העבודה ההיא היתה הצעד הראשון לסדרה של עבודות ומפגשים ששינו את חיי, ובנו את הקריירה שלי. אלמלא היא, לא הייתי נמצא במשרד כשעורכת וויז דאז, דינה בן-קיקי (היום ביכל-שונרא), התקשרה, ולא הייתי מתחיל לדבר איתה, וזוכה לחברה טובה, לג'וב הכתיבה הראשון שלי, ולקריירה קצרה אך מבדרת של וונדרקינד, אם כי ייתכן וכל הקריירות מהסוג הנ"ל אינן ארוכות.

את החברה ההיא ניהל בחור בשם ירון ברודרסון. תמיד היו לו גרביים בלתי נתפסות (מיקי מאוסים וכו'), ומאוד התרשמתי שיש לו דוקטורט בפילוסופיה. שנים אחר כך הסתבר שאותו ירון ברודרסון היה נוכל סדרתי. לא היה לו שום תואר בשום דבר, הוא היה מפזר צ'קים חוזרים, מבטיח תשלומים ונעלם, גונב זכויות יוצרים ומוציא תקליטורים פיראטיים. הוא אהב במיוחד מתרגמות ומתרגמים, ונהג להכנס למערכות יחסים עם נשים, על מנת לגנוב מהם כספים. סוג של פרנק אביגנייל, אבל במדינה קטנה יותר, ועם סוף משמעותית פחות טוב.

היום, דינה כתבה לי שהוא תלה את עצמו בחדר מלון ברחוב טרומפלדור, אחרי שהבין שכנראה הוא בדרך ללשבת כמה שנים טובות בכלא.

אין לי שום סנטימנטים לירון ברודרסון, מלבד הטרגדיה האנושית שלו ושל כל מי שהוא עקץ. אבל עדיין, רגעים כאלה גורמים לך לחשוב, כמה שונים היו החיים שלי אם לא הייתי עובד שם. והתשובה היא: לגמרי לגמרי. אני חושב שלמפגש שלי עם חברת מיראז' היתה יותר השפעה על איך החיים שלי נראים כרגע מאם סיימתי או לא סיימתי את לימודי בתיכון, או מה למדתי באוניברסיטה. משק כנפי פרפר קלאסי. אני יודע שאפשר להתסכל על כל רגע בחיים כעל כזה, אבל אין לי ספק שהמשק הזה היה בעל השפעה יותר מאחרים.

הסברתי פעם שההגדרה הקלאסית לגיק היא "מישהו שיש לו עניין עמוק בתחומים שנחשבים לאיזוטריים לשאר הסביבה, או מישהו שיש לו עניין עמוק במיוחד בנושא קצת יותר מקובל". הדוגמא הראשונה זה גיקים שמתעניינים במדע בדיוני או משחקי תפקידים. הסוג השני זה גיקים של סטטיסטיקות בייסבול. העניין של אורי ברייטמן (יש לו הום-פייג'. איזה אולד-סקול) בפרשה הוא דוגמא קלאסית לעניין גיקי, והתחקיר שלו בנושא ראוי לציון. אורי השקיע לדעתי מאות שעות בלעקוב אחרי ברודרסון, ולדווח לעולם על מעלליו ולהזהיר אנשים בפניו. אין לי ספק שנרקמה שם מערכת יחסים, גם אם לא ישירות בין האנשים, אז בין אורי הבלש ל"דמות" שאחריה עקב. מעניין אם הוא מרגיש אובדן עכשיו.

אז סלקום קנתה ב-80 אלף ש"ח בלבד את פארק הירקון, ומילאה אותו באלפי דגלים סגולים, דציבלים מחרישי אוזניים של מוזיקת חתונות, ומעט מאוד אנשים פתטיים שבאו כי האח הגדול הסביר להם שיש פיקניק משפחתי. סלקום לא עברה על החוק, עד כמה שאני יודע, או קיבלה אישור מהעירייה לעבור על החוק. אנחנו ניסינו להתאמן בפינה שלנו של הפארק, והיה רועש ומכעיס. אבל מכעיס יותר היתה הדרך לשם. מסתבר שקורונה קנתה מעיריית תל אביב לא רק את חוף גורדון (החלק הצפוני שלו), והקימה בו מגרש כדור-עף חופים ממותג, אלא היא קנתה מעיריית תל אביב אישור להפר את החוק, או להפוך למגיש שירותים עירוניים. באמצע המתחם של קורונה, על החול עצמו, נח לו ג'יפ האמר שחור, שמספרו 8536300, שמשמש עמדת דיג'יי. בישראל אסור לנהוג על החוף. אסור. קוראים לזה חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז – 1997. ונקבע בו ש"לא ינהג אדם ברכב בחוף הים.". הסייג היחיד שאולי רלוונטי כאן הוא "מתן שירותים בתחום רשות מקומית – ובלבד שהנוהג ברכב הורשה לכך בכתב על ידי ראש הרשות המקומית הנוגעת בדבר;". עכשיו, אני רוצה להבין – איזה שירותים בתחום הרשות המקומית מספקת חברת קורונה לעיריית תל אביב. התקשרתי למוקד העירוני, שהביטחו לי לטפל בזה. כשביקשתי מהמארגנים להזיז את הרכב, הם טענו ש"הכל באישור, ואני עושה את זה כבר שלוש שנים" (קרי, עובר על החוק/מקבל אישור מהעירייה לעבור על החוק כבר שלוש שנים). חזירים.

ג'יפ האמר על חוף הים, כי לקורונה מותר לעבור על החוק

המארגן מטעם קורונה

אז היה שבועות, או במילים אחרות, חג מתן תורה. אני יהוה אלוהיכם, לא יהיו לכם אלוהים אחרים על פני. שלושת אלפים וצ'ופצ'יק שנים אחרי, מונותאיזם נתפס כברירת המחדל שלנו. במידה מסויימת, מה שמבדיל בין ה"אקזוטי" ובין ה"נורמלי", הוא האם החברה מאמינה במספר אלים, או באל אחד, גם אם הממשק אליו הוא שונה. אחת הסיבות שליהדות היה כל כך קשה לקבל את הנצרות בהתחלה, היתה המשוואה הביזרית 3=1. אם שלוש (האב, הבן ורוח הקודש) שווה אחד, אז אחד שווה שלוש – ולכן הנוצרים נתפסו בעיני היהודים בהתחלה כעכו"מ – עובדי כוכבים ומזלות, או במילים אחרות "אנשים שלא מאמינים רק באל אחד". הדאיפיקציה הקלה של מריה לא הוסיפה באמת לכל הסיפור.

בשנים האחרונות, באינטרנט, אנחנו חיים בסביבה מונותאיסטית. יש לנו אל אחד, וקוראים לו גוגל. גוגל הוא אל מכניסטי – אם עובדים אותו נכון – קצת כמו כוהנים ב-D&D – יש נוסחאות, פולחנים ספציפיים שצריך לעשות -  הוא עושה דברים פחות או יותר צפויים, אם כי כמו כל אל, גם הוא לפעמים קפריזי ומשנה את דעתו. כל מי שרצה לפרסם משהו באינטרנט, היה חייב להבין איך עובדים את האל הזה. בדומה לארגון הדת היהודי, לא קמה כנסייה רשמית, שמגדירה איך עובדים נכון, ושכל מי שלא משתייך לה הוא מין (Heretic) – כל מי שרצה יכול היה להתחיל לעבוד את גוגל, ואם הוא היה טוב ומדוייק, גוגל עבד בשבילו.

הדבר המעניין הוא, שבתקופה האחרונה אנחנו הולכים וגולשים למערכת דתית אחרת. כי אם פעם הדבר העיקרי שיכולת לעשות כדי לפרסם את עצמך היה גוגל, היום פתאום אנשים מבינים שאפשר ורצוי גם לעשות שיווק חברתי. מה זה שיווק חברתי? איך עושים את זה? קח 2 מומחים לשיווק חברתי, וכל אחד מהם יגיד לך משהו אחר – לפעמים סותר. יותר מזה – יכול להיות שכל אחד מהם עושה את הדבר שסותר את הדבר שהשני עושה, וזה עדיין עובד. ככל שהנתח של מדיה חברתית גדל, ככה אנחנו מתרחקים ממערכת דתית מונותאיסטית, וגולשים לעולם הפוליתאיזם. מצד אחד זה מדכא, כי פייסבוק עושה סחרחורת וטוויטר עושה לי רע, אבל מצד שני זה גם מעולה – כי בפוליתאיזם יש משהו הרבה יותר מגוון ומגניב. מבחר של אלים אומר שכל אחד יכול מצוא את השיטה שלו, שאנשים צריכים להיות יצירתיים ולחשוב ולא רק לנסות לפצח את רצון האל.

התקווה האמיתית שלי, היא שבשלב הבא גם כולנו נקבל פסלים קטנים ומגניבים של גאנשה, שיעזרו לנו באינטרנט.