קורות ממלכת עילם

תשע וחצי בלילה, המדרכה של דרך רוקח, קצת אחרי הלונה פארק. משמאל נווה אביבים מנצנצת באורות דמויי קיבוץ, והתאורה הצהבהבה מאירה אבא וילד. האבא בתחילת שנות הארבעים לחייו, לובש גופייה ומכנסיים קצרים. הילד נוסע בג'יפ צעצוע נטען. שניהם צועדים על שביל האופניים. המדרכה שוממה – מדי רבע שעה עובר רוכב אופניים מכוסה לייקרה ונחוש מבט, ונאלץ לזגזג ברגע האחרון כדי לא לפגוע בשניהם.

מאתיים מטר לפניהם עוצרת מכונית. ניסאן מיקרה קטנה, עם מדבקות של חברת השכרת רכב עליה. למי שמסתכל עלי מבחוץ אני בטח נראה כמו עוד קלישאת הייטק. לא גדול ולא קטן, רזה למדי, משקפיים. בגדים הגיוניים, בגזרה רחבה וגבוהה. אני מחנה את האטו באדום לבן. מדי פעם עוברת מכונית בשישים קמ"ש. בשעות היום יכול להיות שהיו צופרים לי, אבל התנועה דלילה והכביש רחב.

גל החום פוגע בי ברגע שאני יוצא מהמכונית הממוזגת. המשקפיים מתמלאות באדים, החולצה המכופתרת מרגישה טיפ טיפה חונקת, למרות הגופייה מתחתיה. אני נשען על האוטו, מחכה בחוסר סבלנות, מרגיש את הפרפרים בבטן, את זרם האדרנלין. מדי פעם נוגע בכיסים, רק כדי לוודא שכל מה שאמור להיות שם אכן נמצא שם, שהרגע הזה לא ילך לאיבוד בגלל ששוב שכחתי משהו בבית.

הם עוברים, הגופייה וג'יפ הצעצוע, ואני צועד קדימה.

“חן?”

הגופייה נעצרת לשניה. האוזניים מזדקפות, והוא מסתכל עלי.

“חן כהן?”

עוד לפני שהוא עונה, הראש שלו עושה את ה"כן" הקטן הזה, הלא מודע, שאנשים עושים כשהם מאשרים או מסכימים למשהו.

“וואלה, כן… אני, אנחנו…”

הוא מרים את הגבות, במחווה האוניברסלית של "יו איזו פאדיחה, אני לא זוכר מי אתה…”.

“גבי, גבי דרור” הטון שלי רוקד כמו ילד מתבגר, אבל אני מנסה לשמור אותו גברי ובוגר.

“גבי?”

“ח' 4? חטיבת הביניים קציר ברחובות?”

הילד שלו עושה מסביבנו רונדלים עם הג'יפ. ילד בן 6 ככה, קטן, אבל מספיק גדול בשביל הצרכים שלי.

אני מחכה עד שאני רואה את הניצוץ הקטן של זכרון, את החיוך הקטן שעולה לו בפה, ואז אני שולף את המיכל. הסרתי את הניצרה עוד קודם.

“גבי דרור… איזה קטע א…”

הוא לא מסיים את המשפט. אני לוקח חצי צעד קדימה, כמו שתרגלתי בבית, לוחץ על הנצרה של תרסיס הפלפל, ולא משחרר. זרם כתום-אדום עף לו ישר לעיניים. האפקט מדהים. למרות שראיתי את זה כמה פעמים בסרטונים ביוטיוב, לא ציפיתי שזה יעבוד ככה. עוד לפני שהוא מתחיל לבכות או לצעוק, הוא קודם כל קורס לרצפה.

הוא שוכב שם, מכסה את הפנים שלו בידיים וצורח.

“יא בנזונה, יא מאנייק, יא חתיכת חרא קטן" פה נגמר לו החמצן, והוא פוצח בסדרה של השתעלויות ויבבות. הגופייה שלו נמרחת על האספלט, והוא מתפתל על הרצפה. הג'יפ בדיוק סיים עוד סיבוב, ועוצר. הילד יורד ממנו, מסתכל על אבא שלו.

“אבא? אבא? אבא?”

אבא עסוק בלבכות, והילד מצטרף אליו.

זהו. זה הרגע שלי. על זה התאמנתי במלון, מול הראי. אני קצת מצטער שלא הבאתי את זה מודפס. הוא הרי לא היה שם לב, אבל בסדר.

“אני מאמין גדול בזה שאנשים צריכים לקבל את מה שמגיע להם, חן כהן."

“יא מאנייק בנזונה אני לא מא…”

“הדבר המדהים הוא שאתה אפילו לא זכרת אותי!” הקול שלי עולה, אני צועק. זה לא היה חלק מהנאום המתוכנן, אבל זה בסדר. מותר לי גם לאלתר.

“שנים, שנים חשבתי, חן, איך להחזיר לך. על כל מה שעשית לי בשלוש שנים האלה בחטיבה. על כל כאפה, על כל השפלה, על כל קללה. הבעיה שלך, חן, זה שאתה שכחת, אבל יש אנשים אחרים שזוכרים.”

אני לא עומד בפיתוי. אני יודע שזה לא היה בתוכנית שלי, אבל אני בועט לו בבטן. זה מרגיש מוזר, וגם לא נראה שזה משפיע עליו יותר מדי. הילד שלו פשוט יושב שם, ממרר בבכי, ומסתכל על אבא שלו.

“לפרק אותך במכות זה לא הסגנון שלי, ובנינו, רק היית יוצא מזה מחוזק. חשבתי המון המון זמן, חן, על איך אני נותן לך משהו שישאר איתך כל החיים, כמו שנתת לי. אז הנה.

אני מתכופף, מוציא את הטלפון שלו מהכיס, ומחזיק אותו ביד.

“אני הולך לזרוק את הטלפון שלך עכשיו לביוב, חן. לפי החישובים שלי, יש לך פה לפחות עשרים דקות, אולי אפילו חצי שעה, עד שמישהו ימצא אותך. ובחצי שעה הזאת הילד שלך יקבל את המתנה שלי. יהיו לו עשרים דקות שבהם הוא יראה איך אבא שלו בוכה, מתפתל מכאבים, צורח, ואף אחד לא עוזר לו. איך אבא שלו חלש, חסר אונים, לא יכול לעשות כלום, אפילו כשיורד לו דם מהאף.”

אני דורך לו על האף. זה קשה יותר ממה שנדמה, כי היד שלו סביב העיניים, אבל בסוף שומעים קנאק עדין שכזה, ומתחיל לרדת לו קצת דם. הילד מפסיק לבכות ופשוט בוהה באבא שלו.

“יהיה בסדר, שון, אל תדאג", חן מסנן מבעד לדמעות שלו.

אני מתקרב אליו, ולוחש לו באוזן "ברור שיהיה בסדר. אין כמו ילד עם טראומה לכל החיים.”

ודופק לחן כהן שפריץ אחרון של נקמה לפרצוף.

בדיעבד, אני לא ממש סגור על איך זה התחיל. נראה לי שהפעם הראשונה היתה כשיצאנו לשתות, אני וירון, כמה חודשים אחרי המעבר דירה. זה התחיל במקומות מהוגנים שמוכרים טפאס וקאווה, ולקראת 2 בלילה מצאנו את עצמנו במקום כזה שיושבים בו רק גברים, וששותים בו רק גולדסטאר וג'וני אדום. ניסיתי, בנאום ארוך, שתוי ומגומגם, להסביר לירון איזה כיף זה לגור לבד, איך אין אף אחד שמשאיר כלים בכיור, איך אין אף אחד שגומר את המים החמים, ואיך אין אף אחד ששותה את כל החלב, ומשאיר את הקרטון הריק-מלבד-כמה-טיפות במקרר. בקיצור, התבכיינתי על איזה כיף זה לא לגור עם איתמר.

“תבין, הוא נראה בנאדם נחמד והכל, אבל בפנים הוא פשוט חרא טהור. לא איכפת לו מאף אחד, לא איכפת לו מכלום. מבחינתו שתטבע.”.

“תקשיב, גבר, אני לא מבין איך לא הגעת איתו למכות?”

זה כמעט קרה פעם אחת, אבל אני לא באמת הטיפוס של מכות.

“עזובב… אני אוהב נקמה קרה."

“וקלישאית."

זה היה שקר, כמובן. בחיים של לא נקמתי באף אחד, אבל מי לא אוהב לחשוב על עצמו בתור דון קורליאון קטן? דידינו החוצה, וירון נפרד ממני לשלום בחיבוק גברי. מה קרה אחרי החיבוק הזה אני זוכר רק כפריימים קופצניים וגדולים. מה שאני כן יודע זה שכשהמצלמה התייצבה, אני הייתי מול המקרר בתוך הדירה שלי לשעבר, בדירה הנוכחית של איתמר והשותף המסכן שהחליף אותי. מצאתי את עצמי שותה קרטון שלם של חלב, בשלוקים גדולים, יונק מההברגה של הפקק עד שנשארו רק כמה טיפות, ואז, בשקט בשקט, פותח את המקרר ומחזיר את הקרטון לשם.

זו היתה הפעם הראשונה, וכך נולדו להם דוקטור אורן ומיסטר מילק. שלוש פעמים בשבוע אני פורץ, כמו חתול חרישי, ומלקק את החלב. מדי פעם אני גם מלכלך כלים וזורק לכיור, משאיר ברז דולף חרישי. מסתבר שנקמה היא אכן משקה שמומלץ להגיש קר.

לפני כשנה ניגנו בפארק הירקון את הרקוויאם של ורדי, בניצוחו של דניאל ברנבוים. מאחר ואני מחבב את היצירה הזאת מאוד, החלטנו ללכת – אני, ליאת ואבא שלי. אבא שלי הגיע לפנינו, ושמר לנו מקומות. אנחנו נדחסנו לתוך אוטובוס, זרמנו עם המוני האדם, וכשהגענו, כבר היה צפוף מכדי להגיע לאבי המסכן, שכמעט הלך מכות אם מישהו שניסה לגזול את המקום שלנו.

מהרגע שהגעתי לשם, הבנתי שעשינו טעות. אם לא הייתי שם עם ליאת, הייתי מסתובב והולך. אני איש חברתי ואוהב אדם, אבל אני לא מסוגל לסבול אירועים צפופים, רועשים, דחוקים וחמים. בילוי במועדון הוא מבחינתי סבל צרוף. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני אוהב להיות במקומות בהם אני יכול לשמוע את עצמי וחברי מדברים. יכול להיות שזה קשור לאיזשהו משהו אמנויות-לחימה-מרחב-אישי-מינימלי, אבל אירועים גדולים מכניסים אותי לסטרס. אחרי ביקור או שתיים בטעם העיר, הבנתי שאם יש מסעדה שאני מעוניין לאכול בה, אני מעדיף לשלם את המחיר המלא ולחוות אותה כמו שצריך, ולא להדחק עם כל עם ישראל כדי לקבל גרסת כאילו שלה על צלחת חד פעמית.

ולכן, לא עלה על דעתי בכלל ללכת לאירועי הלילה הלבן של תל אביב. זה לא נעשה מסנוביות בסגנון "אוף, שוב ההמונים מראשון לציון יציפו את העיר שלי?". לא – אני בטוח שהיו שם אירועים יפים, וזה יפה שחוגגים פה בתל אביב. אם רק אפשר לעשות את זה רחוק ממני בבקשה.

ייתכן והיו אנשים שלקחו את הכותרת "לילה לבן" ברצינות יתרה. זה התחיל בביטוי לתופעה מסוכנת, השילוב הקטלני של נערים משועממים בחופש הגדול, והוובזלות. כבר אתמול נשמעו נערות הוובזלות בלילה. לדעתי עלינו להלחם באש באש, ולטפטפ שמועה לאגף המודיעין של יחידת "עוז", שהוובזולות הן סממן אתני של עובדים זרים בלתי חוקים, סוג של מחאה נגד כל מה שיחידת "עוז" מסמנת, ולתת לטבע לעשות את שלו. הגל השני של שומרי הלובן היה ברסלב-מוביל קטלני, ב-02:00 בלילה, שהסיבה היחידה שכל נוסעיו עדיין חיים היא שאני לא מחזיק בבית שוטגאן. אני חייב להודות שגם כשהמרעישים העירו אותי, לא קצפתי ולא התעצבנתי, כהרגלי. עצם העובדה שהם בחוץ, בלילה הלבן, ואני בביתי לא בלילה הלבן מילאה אותי באושר מספיק כדי לחזור חיש מהר לתנומה מתוקה, ולא להתעורר מכעס.

הבוקר, לעומת זאת, היה אחרת, תל אביב לא פחות, ומענג להפליא. אורי קציר, מ"אפלטון", הזמין את קוראיו לסיור בתל אביב בעקבות חסמב"ה. וכך מצאתי את עצמי ברבע לתשע לפנות בוקר בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי, שמח לראות שוב את כרמל (ואת דיידה, הכלב הבלוגר העברי הראשון), ולהכיר אישית את אורי, אורן ורועי (שמסתבר שאנחנו מכירים כבר 15 שנה…).

סיפרתי לאורי איך כילד בן 7 בלונדון, הורי החליטו שאני צריך לקרוא קלאסיקות עבריות, ודאגו לספק לי קילוגרמים של ספרי חסמב"ה, דני-דין, במקביל לכס"ח, ג'ינג'י ושאר גיבורי גלילה-רון-פדר (בלי עמית). מסתבר שהחסמב"ה האחרון יצא ב-1994 (!), ושהסדרה כולה יצאה לאורך כ-44 שנה (!!). הסיור התחיל ליד תחנת המשטרה בצפון דיזנגוף (מוקד מבצע החילוץ ההירואי של הספר הראשון של חסמב"ה), ונמשך סביב מקורות ההשראה של יגאל מוסינזון, אתרים מובילים בספרים (כולל, כמובן, המערה החשמלית), וכלל קריצות צד לפנינות תל אביביות ספרותיות נוספות (רחוב ארנון והבית הכחול). אורי התגלה כמדריך מושלם – רהוט, מעניין, ידען ברמה מטרידה, שאהבת הנושא ניכרת בו. אני גר בתל אביב כ-8 שנים. ליאת מתחלחלת כל פעם שאני אומר לה שאני רוצה לגדל כאן את ילדי (כאן או על הירח, אבל עדיף כאן – ילדים חזקים הם ילדים שיודעים לנשום פיח), אבל אני באמת אוהב את העיר הזאת. מסתבר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד עליה, על ההיסטוריה שלה, ופינות חמד ופלא שמוקפות ב-SEP Field. הידעתם, למשל, שליד מלון הילטון יש בית קברות מוסלמי עתיק?

תמיד כשאנשים נוסעים ללונדון ושואלים אותי מה לעשות אני ממליץ להם להרשם לאיזה Walk – על ג'ק המרטש, למשל. והנה, פתאום יש לנו גם אחד כזה משלנו. תודה רבה, אורי.

שלשום, ראינו את "מרי פופינס", אחרי שלא ראיתי אותו… עשרים שנה לערך. לאחותי היתה אובסיית ג'ולי אנדרוס רצינית ביותר, ומרי פופינס, צלילי המוזיקה, ו"אנני", נטול הג'ולי אנדרוס, היו השילוש הקדוש מטיל האימה של ילדותי.

הצפייה במרי פופינס הותירה אותי מופתע. דרך עיניים של מבוגר (או מבוגר יותר…), מרי פופינס הוא סרט יפהפה, חכם, מרגש, ועשיר בסאבטקסטים מעניינים נורא. האם זכרתם, לדוגמא, שגברת בנקס, האמא של ג'יין ומייקל, היא סופרגיסטית שעסוקה כל הזמן בללכת להפגנות אל מול בתי כלא למען זכויות הצבעה לנשים, שמספרת בהתרגשות איך היא או חברותיה קשרו את עצמן בשלשלאות לכרכרה של ראש הממשלה? או האם זכרתם משפטים כמו "איזה מסכן אבא שלכם, כלוא בכלוב", שמוביל להסבר לילדים ש"יש כלובים בכל מני צורות, אפילו בצורת בנק". יש אפילו משהו קצת נבואי-פוסט-מודרני-אלווין-טופלר ביכולת של ברט, הדמות של דיק וואן-דייק, להחליף מקצועות לאורך כל הסרט.

אבל יותר מכל, מרי פופינס התחבר לי לדיון הפנימי שלי על חינוך ילדים. מר בנקס, האבא של ג'יין ומייקל, מאמין ש:

A British bank is run with precision
A British home requires nothing less!
Tradition, discipline, and rules must be the tools
Without them – disorder! Chaos!
Moral disintegration!
In short, we have a ghastly mess!

ובעיקר ש

The children must be molded, shaped and taught
That life's a looming battle to be faced and fought

את הילדים יש ללוש, לעצב. למולו ניצבת מרי פופינס, שלמרות נוקשותה הבריטית, מאמינה במשחקים וחוויות כדרך לימוד. המרמיט כתב על איך האילוף מגיל צעיר, זה שמר בנקס כל כך אוהב, הוא זה שמוביל לקפיאה של נשים כשאנשים סמכותיים מנסים לדחוף להן ידיים למכנסיים.

בנות יקרות, אחיות למאבק, זה לא מתחיל כשהבוס מוריד לך את התחתונים. זה מתחיל כשאבא או אמא מלבישים לך את החיתול למרות שאת צורחת ומשתוללת. זה מתחיל באמבטיה הכפויה. בנשיקה שחייבים לקבל מהדודה. באוכל שדוחפים לגרון. באמירה "כי ככה אני אמרתי". בכפיית סמכות מתוקף הסמכות.

העניין כאן מסובך. כי מצד אחד, ברור שהמרמיט צודק. כמו שברור לי שיש משהו בדבריה של יעל, חברה טובה שמגדלת את כליל בת השנתיים, ולא מבינה למה כל ההורים מתעקשים להלחם על הילדים שלהם על לישון בנפרד, במקום פשוט לישון איתם במיטה. ומצד שני, עניין המשמעת, הגבולות.

העניין הוא, שברוב הדברים בעולם יש איזשהו מימד של עבודה קשה. החל מללמוד שפה, וכלה בעיסוק בספורט – יש את הדברים הכיפיים, אבל יש גם את חלק הסיזיפי – שינון הפעלים, או תרגול הסולמות או לרוץ עשר קילומטר בשביל הסיבולת לב-ריאה, למרות שמה שאת האוהב לעשות באמת זה להתאגרף. כדי להיות טוב, בכל דבר כמעט, צריך לדעת לנצח את עצמך – להכריח לדרבן את עצמך לעשות דברים שהם לא כיפיים. עם כל הכבוד ל"Spoonful of sugar that makes the medicine go down", יש עוד המון בזיעת אפיך תאכל לחם. אני מאמין שהיכולת להגיע ליעדים שקבעת לעצמך היא אחד מהדברים שעושים אותנו שלמים ומאושרים, והיכולת הזאת תפגע בלי משמעת עצמית. אני לא רוצה להיות גורם כופה או מאיים על הילדים שלי, אבל אני יודע גם כמה קשה להחיל על עצמך משמעת, אם לא גדלת בסביבה שבה משמעת היא חלק מהעניין, וכפי שלא הייתי מעוניין לשלוח את ילדי לעולם כרובוטים ממושטרים וממושמעים, כך לא הייתי רוצה לשלוח אותם נטולי השריר הפנימי הזה.

כפי שהכותרת מרמזת, זהו חלק ב' של הסיפור. את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.

וכך המשיכו החיים. לא ידעתי אם להאמין באמת לאלי, אבל משהו בשיחה הזאת נתן לי אישור להמשיך הלאה. ידעתי שזה בסדר לאפסן בצד את היומרות האומנותיות שלי, וללכת לעשות קצת כסף. התקבלתי למשרת קופירייטר במשרד פרסום. יש שיגידו שמכרתי את נשמתי לכוחות האופל, אבל היה בזה משהו כיף. מעבר לכסף, שהיה לא רע באותם ימים, היתה תחושה משכרת של "האנשים שקובעים איך המציאות נראית". עם כל הכבוד לפוליטיקאים, מה ששולט באמת בעולם זה כסף. ומה ששולט באיך שאנשים מתקשרים עם הכסף הזה, ברמה היום יומית של מוצרים ושירותים, זה אנחנו, הפרסומאים. או לפחות ככה אהבנו להגיד לעצמנו. והייתי טוב בזה. מקופירייטר זוטר הפכתי לפלנר בכיר, מאלה שתקשרים טוב גם עם אנשי הקרייאיטיב, ומשם לשותף (שוב) זוטר. החים זרמו, ואני וטליה התחלנו להנות ממנעמי הבורגנות. אלי עבר לירושלים, לטענתו בעקבות איזה עסק שהוא מנסה לפתוח שם, ולדעתי בעקבות איזו מישהי. שמרנו על קשר סביר, שהלך והתרופף, עד שיום אחד המזכירה שלי אמרה שמישהו חיפש אותי, מישהו שהתעקש, היא אמרה בהרמת גבה, לקרוא לי עמוצ.

תכננתי לחזור לאלי ישר, אבל איכשהו הכל נדחה עד הערב. רגע לפני שאספתי את הדברים לתיק, הטלפון צלצל שוב.

"עמוצי?"

"אלי! בדיוק תכננתי לחזור אלייך." שיקרתי בחינניות.

"עמוצ, יש סיכוי שאתה מגיע לירושלים בזמן הקרוב?"

"שום דבר מתוכנן, למה? הכל בסדר?"

"זה מורכב, עמוצי. אני יודע שזה קצת חריג, אבל היה טוב מאוד אם נוכל להפגש בקרוב."

"הכל בסדר, אלי?"

"הייתי רוצה להגיד שבסדר גמור, אבל אתה יודע מה אני מרגיש בעניין שקרים". היה משהו בקול שלו, איכות של אנשים שקשה להם לבקש עזרה, אבל יודעים שהם חייבים.

לי ולטליה היו תוכניות. איזושהי ארוחת ערב משעממת עם לקוח, ששמחתי לבטל.

"תן לי לעשות כמה טלפונים, אני…"

"מעולה! עשר וחצי ב'אוקיינוס'?"

קבענו.

אף פעם לא אהבתי לנסוע לירושלים. ולכן, כל פעם שנאלצתי בכל זאת, דמיינתי שאני נוסע סדרה של נסיעות קצרות שמחוברות בניהן. הנסיעה הראשונה היא מתל אביב לנתב"ג. אחר כך מנתב"ג ללטרון, מלטרון לתחנת דלק שאחרי שער הגיא, משער הגיא לאבו גוש, ומשם לירושלים עצמה.

יצא לי לאכול באוקיינוס כמה פעמים, בעיקר עם לקוחות, בעיקר עם נציגים מחו"ל של הלקוחות. תמיד ניסיתי להסביר להם שאני מרגיש תייר פה בדיוק כמוהם, באווירה הירושלמית עם ניחוחות אייל שני, והם תמיד הסתכלו עלי מוזר. אבל דווקא לראות את אלי במסעדה איכשהו סידר את התמונה. התיישבנו לאכול, דיברנו על דה ועל הא. למרות הזימון הדרמטי לירושלים, היה משהו מאוד נינוח בארוחה, כאילו שנינו בחרנו לשים את "הנושא" בקופסא, ולאכול ארוחת ערב טובה כמו זוג חברים. כשהגענו לשלב הקינוח, אלי התיישר. היה לו את המבט הזה של תלמיד שיודע שאחרי שעברו את כל המורים שאוהבים אותו, ההורים ביום הורים יגיעו גם למורה למתמטיקה.

"עמוצ, אתה יודע שאני עובד בשלוש שנים האחרונות על משהו שלדעתי יש לו פוטנציאל להיות הדבר הבא. השקעתי בזה את החיים שלי. חתמנו כבר על הסכמים עם משקיעים מיפן ומארגנטינה, ואנחנו מאוד מאוד קרובים ללממש אותם, רק שבזמן האחרון נתקענו עם איזושהי בעיה."

נתתי לו להמשיך.

"לפני שנה וחצי, קבלן משנה שלנו פשט את הרגל, פשוט נעלם עם הכסף וברח. בהתחלה חשבנו שנוכל להשיג חלק ממנו בחזרה, או שנוכל להתגבר, אבל זה פשוט הוביל לשרשרת צרות… צרות רציניות. אני לא אלאה אותך בפרטים, אבל אנחנו על סף סגירה".

"אתה יודע שלא הייתי פונה אלייך אם לא הייתי עושה הכל כדי לפתור את זה בדרכים אחרות. הבנקים הפסיקו לתת לנו כסף לפני שלושה חודשים בערך. אני מישכנתי את הדירה שלי, ואם יאשרו לי את המשכנתא השנייה, אז נוכל לשלם משכורות החודש והצ'קים שלנו לא יחזרו. אני לא יודע מה לעשות, עמוצ. זה החיים שלי, הדבר הזה."

ברגע הראשון הרגשתי מופתע, אפילו קצת נעלב. כאילו כל הארוחת ערב הזאת, כל מצג החברות, היה שמוזינג, הכנה לשנור.

"על כמה כסף מדובר?"

הוא שתק. ראו שקשה לו. "אנחנו בחובות של בערך מיליון וחצי דולר. אבל כל מה שאני צריך זה מאתיים, שלוש-מאות אלף שקל כדי להיות מסוגל לעבור את הכמה חודשים הקרובים, עד שהחוזה עם הארגנטינאים ייחתם."

"אלי, תראה – אין לי את הסכומים האלה."

היה משהו נואש ומבוייש בו זמנית במבט שלו, מבט של מישהו שממש לא רגיל לבקש טובות או לגייס כסף, בטח להלוות מחברים.

"זה רק לחודש-חודשיים. אני אהיה ערב לך אישית שזה יחזור."

"אלי, אני לא מפקפק בך לשנייה, אבל יש לפעמים סיטואציות שגדולות מאיתנו, כפי שאתה רואה." הקול שלי קיבל את תבלין ה"עמוס האיש שמבין בעסקים, עמוס השותף הזוטר".

"תן לי לדבר עם טליה ולראות כמה אני בכל זאת אוכל לעזור."

אני לא יודע אם אלי באמת ציפה לקבל רבע מיליון שקל בארוחת ערב הזאת, אבל הוא התעקש לשלם את החשבון, גם עלי, במחווה של קבצן אצילי ("עוד שלוש-מאות שקל לכאן ולכאן זה לא מה שישנה"). מאחר ומטרת השיחה מוצתה, אף אחד מאיתנו לא ממש התאמץ באופן מיוחד על מנת להמשיך אותה. עד שפתאום נזכרתי במשהו.

"תגיד, אלי – למה שלא תפנה אל הדוד שלך מקליפורניה?"

אלי לא הגיב.

"אתה זוכר? 'תוכנית מדיצ'י'?". ראיתי שאלי במצב רגיש ונסער, וניסיתי מאוד לא להשמע ציני או מפקפק בקיומו. פשוט הרגשתי שאם לאלי באמת יש דוד מולטי-מיליונר, יכול להיות שהוא יוכל לעזור לו יותר ממני.

"לא, עמוצ. לצערי זו לא אופציה."

"למה? אמרת שהוא מולטי-מיליונר, וגם ככה בעל נטייה לחלק כסף."

אלי לקח נשימה עמוקה

"לא, אני לא הולך לבקש ממנו דבר כזה.".

"למה?" ניסיתי לשמור על טון סקרן ואקדמי, אבל ניתן היה להבחין בנימה של תסכול וכעס.

"כי יש דברים שאני מעדיף ללהגיע קודם לרחוב ולא לעשות, שמבחינת הכבוד העצמי שלי עדיף שאני אמות לפני שאני אעשה."

"אתה מרגיש בסדר לבקש ממני אבל לא מהדוד המיליונר שלך?"

"עזוב, עמוצ, עזוב. אם לא מתאים לך אז זה בסדר גמור, אני מבין, ואני כבר אתסדר."

"תראה, אלי, אני באמת מנסה להבין את המצב כדי לעזור לך. אני לא מנסה להערים עלייך קשיים סתם."

"אז אם אתה באמת רוצה לעזור לי אז תאמין, פשוט תקבל את העובדה שמבחינתי זו לא אופציה לבקש את הכסף מהדוד שלי."

באותו רגע הבנתי שצריך להרפות.

"בסדר גמור, אלי, תרגע. תן לי לדבר עם טליה ולראות מה אפשר לעשות. אני בטוח שתצליח לצאת מהברוך הזה."

אלי חייך חיוך של הקלה, חיוך כנה של מישהו שרואה בפעם הראשונה שביב של תקווה אחרי הרבה מאוד חושך.

אומרים שכל כסף שאתה מלווה לחבר, עדיף להתייחס אליו כאילו נתת אותו, ומקסימום להיות מופתע לטובה אם מקבלים אותו בחזרה. במקרה של אלי, הופתעתי לטובה. חצי שנה אחרי שהלוותי לו את הסכום כסף זה (בעידודה הבלתי מסוייג של טליה, יש לציין), אלי החזיר לי כל אגורה, ועוד ניסה להוסיף כמה שקלים. לא הייתי מוכן לשמוע על זה. שבועיים אחרי, הוא צלצל בדלת, ושלף מהדורה ראשונה חתומה של עליסה בארץ הפלאות. כמעט התעלפתי. הרגשתי רע שעקצתי אותו על עניין הדוד שלו. ניסיתי לגשש בנושא, אבל אלי התעלם, והסיט את השיחה באופן אלגנטי חזרה לעכשיו.

כשטליה יצאה לשנייה מהחדר, הוא התקרב אלי

"עמוצי, ביקשתי ממך לשמור את כל הסיפור עם דוד שלי בסוד.". הצורה שבה הוא אמר את זה היתה… זרה לכל הערב. זה היה מפתיע כמו לגלות טעם מתכתי באוכל – פשוט זר לחלוטין. הוא כנראה קלט את זה, והגניב חיוך מבויש. "בבקשה?".

הייתי רוצה לספר לכם שהכסף שהלוותי לאלי איפשר לחברה שלו להצליח מעבר לכל דמיון, ושהוא נהיה מיליונר. אבל לא. החברה של אלי יצאה מהמשבר, אבל המשיכה לשרוד – פה עסקה, שם עסקה. פשוט עם התנהלות עסקית קצת יותר שפוייה, שמנעה כל מני משברים כמו זה, לפחות עד כמה שידעתי. המשבר הזה דווקא תרם לקשר שלנו – מיסד אותו, למרות המרחק. לא היינו קרובים כמו פעם, אבל דיברנו כל שבועיים שלושה, ונפגשנו לפחות פעם בחודש. והחודשים הללו עברו מהר מאוד. הזמן טס כשנהנים, ולזמן טס יש השלכות.

5 שניות ביום ששעון מפגר נשמע כלום, אבל אחרי שנה, יהיה לכם שעון שמפגר בחצי שעה. אחרי חמש – שעתיים וחצי, שזה רחוק מאוד מאיפה שחשבת או רצית להיות. הריבית שנאלצתי לשלם על מכירת הנשמה שלי לעולם הזוהר נראתה חסרת חשיבות בשנה הראשונה, עד שהגיע היום שבו הריבית היתה גדולה מהקרן.

ישבתי שם באותו יום בארוחת בוקר, מול טליה ויעל, וניסיתי להראות נורמלי. התחושה היתה שכולם מסתכלים עלי, בוחנים אותי, לראות אם אני לא נורמלי, אבל אני התאפקתי יפה. בשלב מסויים טליה הפסיקה לסרק את יעל, הניחה את ידה על היד שלי, הסתכלה לי בעיניים ושאלה

"עמוס, אתה בריא?"

"אני לא יכול יותר, טליה, אני לא יכול יותר. אני לא יכול יותר." היה משהו מדיטטיבי בדקלום הזה. יעל ניגשה אלי, טיפסה לי על הברך, ונגעה לי בדמעות.

באותו רגע, כאילו התפצלתי לשני אנשים – אחד שמנסה לא לדקלם את "אני לא יכול יותר, טליה", כדי לא להפחיד את הבת שלו, והשני שמסתכל עליו מבחוץ, בתערובת של מבוכה ואמפתיה.

לא יצאתי מהבית שבוע. הרגשתי שאני… לא יכול יותר – שאני צריך משהו מזוכך, משהו שלא מסתכל על השורה תחתונה, משהו שהוא נטול סימן דולר. אחרי שבוע, ניגשתי אל המחשב, והתחלתי לכתוב. כתבתי בשצף קצף, טחנתי את המקלדת. הם לא היו טובים, הדברים שכתבתי, אבל הם היו אמיתיים, הם היו שלי. הבנתי פתאום שאני לא הולך "להרפא" מהסיפור הזה, או יותר נכון שגם אחרי ש"אחלים", אהיה איש שונה מאוד ממה שהייתי.

שבוע וחצי אחרי אותה ארוחת בוקר, אלי הגיע לבקר. עדיין לא הרגשתי שאני יכול לעמוד בהפעלות עמוסות מדי, אז ישבנו באורנה ואלה, קרוב לבית. הזמנו לביבות בטטה ועוף בקארי ויוגורט. אלי סיפר סיפורים משעשעים על נסיעה שהיתה לו לקוריאה.

כשסיימנו לאכול, נהיה השקט הזה של אחרי האוכל, ואלי הסתכל לי בפעם הראשונה בעיניים.

"אז מה המצב אתך, עמוצי?".

משכתי כתפיים. משהו בי השתנה, וזה השפיע גם על הרהיטות, על החדות של התגובה שלי. לא כי לא יכולתי, כי לא רציתי.

"נראה לי שאני משתנה.".

שתקנו לעוד דקה ביחד. אל קם וחיבק אותי, מזיז כיסאות עץ צפופים ונשען קדימה בתנועה גמלונית.

"אלי, אני יכול לבקש ממך משהו?"

"בקש, עמוצ, בקש."

"אלי, אני רוצה להתחיל את תוכנית מדי'צי.".

אני לא יודע מאיפה זה בא לי. עד היום אני לא יודע מאיפה בא לי המשפט הזה. המחשבה על הדוד (הבדיוני?) של אלי ליוותה אותי מדי פעם, כמו משהו שמבליח בזווית העין, מאז שהוא סיפר לי עליו. אבל בין זה ובין לבקש…

הרגשתי גוש התרגשות בגרון. אלי שתק.

"לא."

ידעתי שכאן זה נגמר. ידעתי שאם היה איזשהו סיכוי לקסם, לכך שהחיים כן יכילו איזשהו אלמנט הוליוודי, של נס, זה היה צריך להיות כאן. אבל הם לא.

"למה?"

"עמוצ היקר, אתה לא יודע כמה קשה לי להגיד לך לא. הלוואי ויכולתי להגיד לך כן, אבל זה עוד לא הזמן הנכון.".

הקול שלי קיבל את האיכות היבשה, השטוחה שהוא מקבל כשאני בסערת רגשות אמיתית, כאילו הקול חייב להתנתק ממרכזי הרגש, אחרת הוא לא יוכל להוציא מילים אלא רק יללות וזעקות.

"מתי זה הזמן הנכון?"

"עמוצ, זה לא הזמן הנכון.".

"לך תזדיין. אתה והדוד שלך.".

כשמישהו אומר לך "לך תזדיין" בקול שטוח, בעיניים כבויות, זה חותך הרבה יותר מכשמישהו צועק לך את זה.

"עמוצ, אני מבין שאתה פגוע, ושאתה צריך את זה עכשיו, אבל תאמין לי, זה לא ביכולתי לעזור לך. הלוואי וזה היה."

"אלי, יש לך 2 דרכים ללכת להזדיין. או על זה שסיבנת אותי במשך שנים על הדוד הפיקטיבי שלך, ושאתה ממשיך לסבן אותי עכשיו, או על האפשרות הלא סבירה שיש לך דוד אמיתי שיכול לעזור לי לחיות, לא פחות ולא יותר, ואתה משחק אותה קשה להשגה. כך או אחרת, לך להזדיין".

"אלי, למה שאני אסב…"

הוצאתי מאתיים שקל מהכיס, שמתי אותם על השולחן. לא חיכיתי לחשבון, לא הסתכלתי על אלי, אלא פשוט קמתי, והלכתי לדלת בצעדים המהוססים של מישהו שבילה שבועיים רק בבית שלו.

מה שתפס אותי לא היה הצעקות, אלא דווקא הגל ההפוך של השתתקות המסעדה, לנוכח הדרמה. אלי עמד ליד השולחן שלנו, ושידר.

"…ואתה יודע מה זה היבריס, עמוצי? זה כשאתה חושב שאתה גדול כמו האלים, או במקרה שלנו – גדול כמו העולם. כשאתה כל כך בטוח שאתה יודע איך העולם עובד, שכל דבר שמחוץ למסגרת שהצבת סביב המציאות, הוא בדיוני. אתה חושב שאתה יודע, מבין, שולט בעולם. ואז בא מה שקרה לך, ומראה לך מאיפה משתין הדג. ויכול להיות, תחשוב לשנייה אחת, שיכול להיות שאתה לא. אתה כבר קבעת את הסיפור – הדוד שלי לא קיים. הוא פנטזיה של אלי, שאלי סיפר לך מאיזושהי סיבה. אבל עמוצי, איך תכתוב ככה? איך תוכל לכתוב יותר מדמות אחת, שהיא אתה, אם לא תעקם את עצמך לחשוב גם על דברים שעמוץ לא מקבל? כל עוד לא תדע את זה, כל עוד לא תחשוב על האפשרות שהעולם הוא גם אחרת ממה שאתה בטוח שהוא נכון, בכל פעולה שאתה עושה, לא תוכל לכתוב. ודווקא בגלל זה אני לא מספר לך מי הדוד שלי, או מציג לך אותו עדיין, עד כמה שזה קשה לי, עד כמה שזה קשה לי לראות אותך ככה".

עמדתי שם, בדלת של אורנה ואלה. שלושים איש שקטים מסתכלים עלי ועל אלי, והסתכלתי לאלי בעיניים. הוא הסתכל לי חזרה, חזק עשר, עשרים שניות, ממשיך לשדר דרך העיניים..

בלעתי את הרוק. נשמתי נשימה ארוכה, הסתובבתי לדלת, ויצאתי לעולם.

בזמן שהחלק השני של "תוכנית מדיצ'י" נכתב, אני מצרף כאן את ההמשך של ההרצאה/מאמר שלי על סיפורים, אמת ותוכנית הגרעין האיראנית. קריאה מהנה.

There must be some way out of here, said the joker to the thief. There's too much confusion. I can't get no relief. ¹

בניגוד לסטיספקיצה, שמבקשות האבנים המתגלגלות, דווקא צימרמן, האבן המתגלגלת הראשונה, לא רוצה יותר מאשר הקלה.

בעולם מלא סיפורים, אין תחושה מבוקשת יותר מאשר הקלה, מאשר הידיעה שהפרק נגמר, שיש סוף, שהכל ברור. בעולם מלא סיפורים, שבו הכל סיפורים, ההרגשה משולה למסע אינסופי במתקן שעשועים – רכבת שדים או ג'ימבורי מלא מזרונים וכדורים, אשר גם אם נראים לך בטוחים ויציבים, תנועה לא נכונה של הרגל עשויה לגרום להם להחליק, ולך ליפול, במבוכה רבה. להמשך »

אני זוכר את הפעם הראשונה שאלי דיבר על הדוד שלו. בעצם, לא, זו לא היתה הפעם הראשונה. הוא הזכיר משהו, אולי כשהיינו בני 15. שנינו חמדנו דיסקמן, ואלי הזכיר בכדרך אגב שיש סיכוי, שהוא לא יכול להרחיב לגביו את הדיבור, שדוד שלו ישלח לו אחד מקליפורניה. אני זוכר ששמתי לב שהוא מתאמץ להדגיש את המילה קליפורניה, שזה לא סתם דוד מאמריקה. באותה שנה נשארנו עם ווקמן של סאניו.

אבל הפעם הראשונה שאלי דיבר באמת על הדוד שלו, היתה כשהיינו בני 25. זו היתה תקופה לא פשוטה בשבילי. עמדתי לסיים את התואר, והזמן הזה, של להתחיל להיות גדול, הלך והתקרב בצורה מפחידה. ידעתי שאני רוצה, אוהב לכתוב סיפורים, וידעתי גם שהרבה כסף לא עושים מזה. כתב יד שלי בדיוק נדחה מ-2 הוצאות ספרים. בדיעבד, טוב שזה קרה, אבל את זה קל להגיד בדיעבד. היו לי כל מני עבודות מזדמנות – לימדתי לשון באופן פרטי, פה ושם כתבתי עבודות סמינריוניות לכל מני אנשי קבע ניאנדריטלים שיצאו ללימודים בשביל לקבל עוד כמה גרושים, אבל התחושה היתה שאני לא מתקדם לשום מקום, שאני צריך להתחיל להתפרנס ברצינות.

ואז לילה אחד אלי מרים לי טלפון.
"עמוצ, מה המצב עמוצ". אלי החליט לסגל לעצמו צ' במקום ס', אבל בעיקר לגבי השם שלי. הוא טען שזה נעשה כדי להפריד אותי מהתבן. אני טענתי שזה בגלל שהוא מפגר.
"מסתדרים, אתה יודע. מה איתך? “
"חרא. חזרתי ממילואים של שבועיים, אבל עזוב – אני חייב לדבר איתך על משהו חשוב באמת, משהו שיכול לשנות את החיים של שנינו. מה אתה עושה מחרתיים בערב?"
"שום דבר מיוחד"
"אוקיי. מכיר את פסטהלינה?"
"שמעתי עליה, אבל…"
"עזוב, עלי. זה חשוב, וגם טעים שם נורא, יש להם שם את האנטי-פסטי הזה, שזה משהו. תהיה שם בתשע מחרתיים?".

אלי היה החבר היחיד שלי מהשכונה שעדיין היה רלוונטי בשלב זה בחיי. כל השאר איכשהו נעלמו להם, והגיחו שוב רק לשלום שלום כשהייתי מגיע לבקר את ההורים שלי. אני ואלי גדלנו ביחד, כמו פוסטר של צו פיוס. אני מעין מודל אשכנזי-פולני, והוא קיבוץ גלויות עם זיק עיראקי. בצבא קצת נפרדו דרכינו, אבל דווקא באוניברסיטה אלי הפתיע את כולם והחליט שהוא לומד גם מדעי הרוח, ולא רק הנדסה. באיזשהו מקום, אני חושב שקצת קינאתי בו. אני לא טיפוס תחרותי, אבל זה לא רק שאלי היה בחור מבריק, אלא שהוא הצליח לקחת על עצמו כתוספת משעשעת את מה שאני לקחתי כמנה עיקרית. ברור לי שהוא לא התכוון לזה, אבל היה בזה משהו שקצת שם אותי בתור הליצן, ואותו בתור הבחור הרציני, שהוא גם מהנדס מכונות, וגם יודע את ההבדלים בין וויטגינשטיין המוקדם למאוחר.

כשהגעתי למסעדה, יומיים אחר כך, היתה לי תחושה מוזרה. במרכז החדר, כמו מזבח, עמד לו שולחן ענקי מלא בכל מני מאכלים קרים, האנטיספטי, כך מתברר. זה הרגיש לי קצת כמו סט של סרט אמריקאי, יותר מאשר מקום שתקוע בחור התחת של פלורנטין. בפינה, לבוש יפה יותר מהרגיל ועם מבט נוצץ מאוד בעיניים, ישב אלי. כשהתקרבתי הוא קם וחיבק אותי. תבינו, זה לא שזה לא קרה בעבר, אבל אם בצבא ההצדעה היא אמירת שלום, אז אצלינו בשכונה פשוט אומרים שלום, מקסימום לוחצים ידיים.

"עמוצ, עמוצ, כמה טוב לראות אותך"
"אהלן אלי, מה נשמע"
"מצוין, מצוין. תרצה משהו לשתות?"
הזמנו לעצמנו קיאנטי. היה לי מוזר.
"איך היה במילואים?"
"לא פשוט, עמוצ, לא פשוט. לרדוף אחרי ילדים בקסבה של שכם. אבל עדיין, עדיף שאנחנו נעשה את זה מאשר שהימנים"
הסתכלתי עליו, והבנתי שלא ראיתי אותו איזה חודש וחצי, שזה לא רק המילואים.
"תגיד, לאיפה נעלמת? עשית לעצמך קדם מילואים? ברחת לסיני?"
הוא צחקק, קם, וניגש למזבח האנטיפסטי.
"בוא, קודם אוכל, ואז דיבורים רציניים."
היה שם מתח, באוויר. מתח שאחר כך ידעתי לסווג כמתח שמלווה שיחות שהכותרת שלהן היא "אנחנו צריכים לדבר". בשלב מסויים לא יכולתי יותר.
"נו, אלי, מה קורה. אני לא יכול יותר ככה".
"טוב, טוב. תרגע. תראה. היה לי הרבה זמן לחשוב במילואים האחרונים.המון. וחשבתי וחשבתי, והגעתי לכמה מסקנות. "
"אוקיי"
"המסקנה הראשונה היא שאני אוהב אותך."
הרמתי גבה. שמוליק, חבר משותף של שנינו מהשכונה, יצא מהארון לפני בערך שנה וחצי. הוא התאכזב נורא כשאף אחד לא הופתע.
"אל תדאג, אוהב אותך במובן הכי סטרייטי של המילה."
"יא-אללה, אלי, גם אני אוהב אותך"
"שניה, עוד לא גמרתי. זה היה הדבר הראשון. הדבר השני והחשוב יותר, זה שאני רוצה שתדע שיהיה בסדר. שאתה תהיה בסדר."
שתקתי לכמה שניות.
"תודה?"
הוא הסתכל אלי, והמשיך
"תראה, עמוצ, אני יודע שאתה עובר תקופה לא פשוטה עכשיו. אתה מתלבט אם למכור את נשמתך לשטן הקופירייטינג ולחיות כמו יאפי או ללכת ולהגשים את החלום שלך ולהיות רעב כל החיים. ורציתי להגיד לך שיהיה בסדר"
"ברור שיהיה בסדר אלי, בסוף כולם מסתדרים."
הוא חייך חיוך ממזרי ."סיפרתי לך פעם על דוד שלי?"
"לא נראה לי"
אלי לקח חתיכת חציל ושיחק איתה. אם זה לא היה אלי, הייתי מעיף לו סטירה על כל המחוות הדרמטיות האלה.
"יש לי דוד. לא בדיוק דוד, הוא מהצד של אמא שלי. הוא באמריקה. אתה יודע שאצלי במשפחה לא מדברים הרבה על אמא שלי, ולכן גם לא על המשפחה שלה"
אמא של אלי נפטרה כשהוא היה בן שמונה. אמריקאית בלונדינית יפהיפיה שמשום מה התאהבה באבא הוואחש של אלי, וכשהיא הפסידה לסרטן בסיבוב השני, אחרי הארכה, זה שבר את אבא שלו.
"לא זוכר שדיברת עליו אי פעם"
"אתה צודק. תקשיב, עמוצ. הסיבה שאני יודע שאתה תהיה בסדר, היא בגלל דוד שלי."
שתקתי ונתתי לו להמשיך.
"תחשוב שהיתה לך האפשרות רק לכתוב, רק ליצור. את הרעיונות הכי מופרעים שלך, לכתוב דברים אוונגרדיים, לחשוב על רעיונות מטורפים, מעניינים. והיה מישהו שהיה דואג לך. מישהו שיוציא אותך לאור, מישהו שיפרסם אותך בכל אמריקה, בכל העולם. מישהו שמתורגל בעבודה עם אמנים, עם אנשים יצירתיים. אתה צריך רק לבוא ולהיות מי שאתה, והוא כבר ידע מה לעשות עם זה לטובתך".
"זה נשמע מדהים".
"זה מדהים. תבין, דוד שלי הוא איש מאוד מאוד עשיר. מהאנשים העשירים האלה שהם כל כך עשירים שכבר לא כותבים עליהם בעיתונים. והוא החליט שמה שהוא רוצה להיות בחיים זה כמו מדיצ'י. לטפח אנשים יצרתיים, להיות הפטרון שלהם."
כנראה שהמבט חסר האמון שלי ניכר הייטב.
"אני יודע איך זה נשמע. אין ארוחות חינם בחיים, ואתה מחפש את הקאטש. אתה יכול להרגע. לדוד שלי יש כל כך הרבה כסף שגם לכל הנכדים שלו, אם היו לו, יהיה מספיק כדי לקנות לעצמם מטוסים פרטיים."
"איך קוראים לדוד שלך?"
"עזוב, מה זה משנה?"
"אני רוצה לדעת"
הפנים של אלי קיבלו גוון מעט זועף.
"מה, אתה לא מאמין לי?"
"מאמין, בטח שמאמין שיש לך דוד מיליונר שנותן כסף לאמנים. מה יש לא להאמין."
"עמוצ, אני רציני לחלוטין, למה שאני אשקר לך על דבר כזה?"
זה היה לי קצת יותר מדי
"מאיפה אני יודע למה לך? אבל תגיד, אלי, אם יש לך דוד מיליונר כל יכול, למה אתה ואבא שלך נשארתם תקועים ברמת חן, ולמה מילצרת כמו חמור כדי לממן את התואר שלך?" בשלב זה התחלתי לדאוג קצת. "תגיד, הכל בסדר? הסתבכת במשהו?".
אלי נראה נינוח לחלוטין.
"עמוצי, תקשיב, אני יודע שזה קשה לעכל, אבל זה אמיתי. יש לי דוד באמריקה, שישאר אנונימי בשלב זה, ויום אחד, כשזה יהיה נכון, אתה ואני נטוס אליו לקליפורניה, ותוכל לחיות את חיי הרוח שתמיד רצית. אני מאמין בך, עמוצ, ולכן חשוב לי שתדע שהאופציה הזאת תהיה שם, בעתיד, גם אם עכשיו אתה צריך לפנות לאפיקים קצת יותר… מושחתים, כדי להתפרנס".
היה משהו ברצינות שהוא אמר את זה, בשלוות הנפש, שגרם לי לי להבין שאין טעם להתווכח איתו. הכרתי את אלי מספיק שנים (ואכלתי מספיק שיגועים) כדי לדעת מתי הוא עובד עלי. אלי האמין במה שהוא אמר לי, עד כמה שזה נשמע מופרך.
"טוב, אז מה לעשות עכשיו?"
"עכשיו תזמין את הקנלוני שלהם. הוא מעולה. ואחר כך תחזור הביתה, ותמשיך לחיות. רק תדע שגם אם נדמה לך שאתה מוכר את נשמתך לשטן כדי להתפרנס, אז הגאולה נמצאת באופק."
לא דיברנו על הנושא הזה במשך כל שאר ארוחת הערב. בסוף, אחרי הטירמיסו ואספרסו אכזרי, קמתי ללכת, ואלי תפס לי את היד.
"תזכור, אל תדבר על הדוד שלי עם אף אחד. אתה יודע מה, בוא נקבע צופן. נקרא לזה "תוכנית מדיצ'י", בסדר?"
משכתי כתפיים
"אתה מפגר."
"תזכור, 'תוכנית מדיצ'י".

לחלק ב'

החלטנו לעשות מנוי סוף שבוע ל"הארץ". מקבלים אותו כל שישי בדואר. בניגוד להתעקשות של ליאת לעשות מנוי לאוזן השלישית, כאשר, לפי מקורות זרים, ניתן להוריד כל סרט היום בקצב הסמבה וה-ADSL, עיתון סוף שבוע עוד הגיוני, בצורה זו או אחרת. אתה לא תלוי בחסדו של עורך עמוד הבית של "הארץ", שלעיתים עוד מבליחים בו דיווחים על מלחמת המפרץ.

העיתון מגיע עטוף כולו בגליון סוף השבוע של The Marker, כאילו להראות באופן סמבולי וברור את סדר החשיבות שנותנים לעיתונים השונים, שם ברחוב שוקן. וכחלק מהחבילה, אנחנו מקבלים גם את העיר.

כל מי שגדל בניינטיז, יודע ש"העיר" הוא סוג של פסגת המגניבות התל אביבית, או לפחות היתה, בשנות התשעים. עיתון שהרשה לעצמו לפרסם את "השער האחורי" במשך 11 שנה היה מגניב באמת. זה לא רק במוחנו.

אבל נראה שבשנים האחרונות העיר סובל מבעיית איוורור קשה. המזגן, ככל הנראה, עובד על מוד "מחזור אוויר", וחלונות חדשים לא נפתחים, אז אחוז החמצן יורד. זו הדרך היחידה להסביר את מה שקורה שם, כי לא עבר מספיק זמן כדי שה-inbreeding יתחיל להשפיע.

אני אפילו לא מדבר על מדור הדחקות הפנימי שבתחילת העיתון, או על מכתמי "קיטי היקרה" או "ועירית לינור היתה אומרת". למרות שגם הם איומים. אני מדבר על כתבות כמו כתבת השער ב"העיר" האחרון, (גליון 1525, 25.12.2009), על גורי חתולים, או כמו זו שהתפרסמה חודש לפני, שתיארה את עלילות המוסד בתל אביב.

הכתבה על המוסד היתה הבזבוז הראוותני ביותר של כפולה שראיתי זה זמן רב. טקסט הזוי, שמחברו פשוט החליט, מסיבותיו הוא, שלמוסד יש מתקן אימונים באיזור בבלי, ושכל מי שמסתובב באיזור בבלי רבתי, לבוש במדי המוסד הרשמיים, השילוב הנדיר של מכנסי דגמ"ח ונעלי ספורט, נמצא במשטר אימונים של המוסד, לקראת איזושהי משימה סודית בדמשק. חמוש בזיהוי וודאי של אותם חשודים, הוא החליט לעקוב אחריהם, והם התנהגו בדיוק כמו שמרגלים בספרים מתנהגים כשעוקבים אחריהם – ניסו לברוח. אין ספק שחשיפה לפנטזיות פרנואידיות היא חוויה מעניינת – תראו את "נפלאות התבונה", אבל מה זה עושה בעיתון שלי?

מילא, חשבתי לעצמי. כתבה שולית שניסתה לרכוב על פאשלה מתוקשרת. אבל אז הגיע כתבתו של חגי מטר, "שריטה". הנה הסיפור: יש מישהו, מבוגר ועשיר (שתי תכונות שאוטומטית מסווגות אותו כרשע ב"העיר"), שניסה לאמץ גורי חתולים באופן סדרתי, ולא כל כך הצליח במשימה. הכתבה מנסה, במגוון דרכים, להפוך את זה לסיפור על צ'ארלס מנסון חדש, שמסתובב כיהודי הנצחי במרצדס כסופה, ואוסף חתלתולים "בגודל כף יד", ואז אוכל אותם לצלילי רוק כבד, תוך שהוא מאונן על תמונות Lolcats של השטן. התחושה הזאת מתקבלת עוד לפני שקראת את הכתבה, מהגרפיקה המאיימת והכותרת המאיימת לא פחות, וטוב שכך, כי גם אחרי שקוראים אותה, נשארים רק עם תחושה, ולא יותר.

הכותרת  "12 קטנטנטים, בני לא יותר מחודשיים, בגודל כף יד, לאן הם נעלמו?" מציגה את התעלומה שיש לפתור, וחגי מטר מנסה בכל כוחו ליצור דרמה בלשית, בכיכוב מפלצת (להלן: "צ'ארלס מנסון החדש"), ואוסף של אנשים טובים (להלן: "ש"", "ד'", ועוד שמות ששמורים בתוכנית להגנת עדים). צ'ארלי קשישא יצר קשר עם מישהי על מנת לאמץ גורי חתולים. המישהי הזאת, בהתקף פארנויה הזוי, החליטה לרשום את מספר הרכב שלו (!), ולפרסם את חשדה (המבוסס על "תחושת בטן"), בפורום חתולים של תפוז. שם, מסתבר, מצאה עוד שותפה לפארנויה, ושתיהן הפיצו מייל רחב היקף שמזהיר בפני… מה? לא ברור.

"אני קצת נבוכה שנתתי לו שלושה חתולים, שהייתי כל כך תמימה", מוסרת ש'. בשלב זה, עדיין לא ברור למה ש' צריכה להיות נבוכה. אבל זה בסדר, הקורא הנבון כבר שומע את צלילי הספלטורה והמסור החשמלי ברקע, ומבין את הרמיזה.
ש', ד' ומ' החליטו שצ'ארלי "לא נראה להם", מה שנתן להם לגיטימיות לאתר את שמו וכתובתו בהתבסס על "הקשרים" שלהם (מישהו דיבר על חדירה לא חוקית למאגרי מידע?), ולפנות למשטרה. שוב – עד כה, לאחר שביקרו במשטרה, עדיין לא מסבירים מה קרה. פשוט "תחושות בטן לא טובות".

לאחר שבמשטרה חקרו את צ'רלי, פעמיים, והגיעו למסקנה שאין מקום להמשיך לחשוד, שכרו ב"תנו לחיות לחיות" בלש פרטי שיעקוב אחריו, וכשהתקציב לבלש הפרטי נגמר, אז "נגה וברק", זוג מתנדבים, עקבו אחריו במקומו. התמה של מעקב אחרי אזרחים חוזרת לדפי "העיר". למרבה ההפתעה, לאחר שנחקר במשטרה, והושם במעקב של בלש פרטי ואזרחים, צ'ארלס מנסון המוכתר הרגיש טיפה פרנואיד, ולכן הוא היה "עוצר כל שני מטר לבדוק אם יש מישהו מאחוריו".
לאורך כל הכתבה יש אווירה של חשד במעשה נורא, אבל באף נקודה לא כתוב מה הוא, או על מה הוא מבוסס. הכתבה נסגרת בעימות עם אותה מפלצת שייצר חגי מטר, קליימקס שמטר שללא ספק קיווה שיתפס כווידוי הרסקולניקובי של צ'ארלי מנסון החדש. אבל במקום זה אנחנו מקבלים מונולוג מבולבל ועצוב של מישהו שככל הנראה לא ממש ידע מה הוא עושה עם חתולים, ובצורה לא אחראית, איומה, אבל ככל הנראה ממש לא מכוונת, הצליח להרוג תריסר גורי חתולים.

אני לא מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות. אני לא מכיר את חגי מטר, או את ברוך תומר, שמו האמיתי של צ'ארלי, או את ש' או מ' או ד' שעקבו אחריו. אני אוהב חתולים מאוד, והמחשבה שמישהו מזניח אותם, או לוקח אותם למרות שהוא יודע שלא יוכל לטפל בהם, היא איומה. אבל בעירנו הקטנה מתרחשות זוועות אמיתיות, שבהם אנשים אמיתיים עושים דברים רעים באמת, במכוון, לאנשים אחרים. העדר החמצן במסדרונות רשת שוקן הוביל לנפיחה העיתונאית הזאת, ואני, בתור מנוי, נמאס לי שמפליצים לי בפנים.

לפני שנים רבות התחלתי לכתוב בפורום אומנויות לחימה בתפוז. תפוז לא ידעו את זה אז, או לא ידעו לקרוא לזה כך, אבל הם פיתחו את מה שהיום הוא אחת הקהילות המקוונות האמיתיות הגדולות ביותר בישראל. קהילה מקוונת זה יותר מאוסף החברים שלי בפייסבוק, אבל זה כבר נושא אחר. חיפשתי לי אומנות לחימה להתאמן בה, ועל הדרך מצאתי כמה מחברי הטובים ביותר, גם היום.

אחד מהם הוא אוהד סמט, שכל פשעו, שבעטיו הוא מופיע בפוסט הנ”ל, הוא שהוא בחר לעטוף את עצמו בשלושה ציטוטים, שבמידה מסויימת מתכתבים, עם הפוסט הארס-פואטי הזה של ג’וני.

החתימה של אוהד, בפורומים, מכילה 2 ציטוטים:

1.”הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני”

2. "כפי שחינוך יסודי חובה יצר שוק לעיתוני-זבל, כך הובילה ההתפשטות של חינוך תיכוני, ולאחרונה של חינוך אקדמאי, ליצירת מעמד נרחב של אנשים, לעיתים בעלי טעמים ספרותיים מפותחים, אשר חונכו מעל ומעבר ליכולת שלהם למחשבה רציונלית". Peter Medawar

וה”עולם” שלו (ככה קוראים באינטרנט של תפוז לפרופיל), מכיל את זה:

היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי
בפה,
לזכר גלגלי השיניים שפוררו הברות
מתחת ללשון והריחו את אבק השריפות
ברווח בין הלוע לשפתיים החשוכות.
חלמתי אז להבריח את המילים שנארזו כסחורות גנובות
במחסני הפה,
לקרוע את אריזות הקרטון ולשלוף את
צעצועי האל"ף-בי"ת.
המורה היתה מניחה יד על כתפי ומספרת שגם משה
גימגם ובכל זאת הגיע להר סיני.
ההר שלי היה ילדה שישבה
לידי בכיתה, ולא היתה לי אש בסנה הפה
כדי להבעיר, לנגד עיניה,
את המילים שנשרפו באהבתי אותה.
(רוני סומק\נקמת הילד המגמגם)

בין שלושת הקטבים הללו, הייתי רוצה לתת קצת פרספקטיבה לדברים של ג’וני.

הקוטב הראשון הוא הציטוט של מדאוור: הנה, פתאום, כמעשה מרכבה, אנשים מקבלים את היכולת להתבטא, לכתוב. ה”אינטרנט” הזה נותן להם כלים, וחלק מהאנשים משתמשים בכלים האלה כדי ליצור. ובכך אנחנו מקבלים הצפה של תוכן, שההתפלגות שלו משקפת את ההתפלגות של המציאות: חלק כותבים טוב יותר, חלק רע יותר, חלק עצלנים, חלק משקיענים, וכו’. החרדה הצינית של מאדוואר היא מחרידה בעיני, היא אנטי הומניסטית ברמה הבסיסית ביותר, אבל היא מזכירה לנו משהו: התופעה הזאת, של טכנולוגיה/תנועה חברתית שמכניסה אנשים חדשים לתוך מעגלים מקודשים (אצל מאדוואר – קוראים, במקרה שלנו – כותבים), והחרדה של הדור הנוכחי מהדור החדש, היא לא תופעה חדשה. היוונים דיברו על איך הם דור הברזל, ולפניהם היה דור הכסף, ודור הזהב. אני בטוח שבפאנץ’ ובכל מני מגזינים לונדונים מכובדים מסוף המאה ה-19 יש טורים רהוטים ועוקצניים להפליא על ה-Shilling Shockers וה-Penny Dreadfuls, ספרי האימה-בגרוש שנמכרו אז בלונדון, ושנקנו ונקראו בשקיקה על ידי האחוז האורייני ההולך וגדל באכלוסיית אנגליה. לנו יש פשוט תחושה של “כן, כל דור חושב ככה על הדור הבא, אבל במקרה שלנו זה באמת!”. אולי אנחנו צודקים. אולי לא. (דרך אגב, חלק מהסיפורים הללו, הפכו אחר כך לסוגה העילית של ימינו. סוויני טוד, שהתחיל את חייו כסיפור אימה בגרוש, היה האופרה הראשונה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, אבל זה כבר סיפור אחר). 

הקוטב השני הוא הקוטב של רוני סומק. לרוב האנשים, לשמחתנו או לצערנו, עדיין קשה לכתוב. יותר מזה, לרוב האנשים קשה לבטא את עצמם. האליטיסטים, ואני בניהם, מצקצקים בלשוננו ואומרים “איזה מזל – מה שאני צריך עכשיו זה עוד עדר של בלוגאים או טוויטורים מפליצים”.

שלומי שבן שם את הכל בפרספקטיבה, כשהוא מסביר שהלוואי והיה עמוק כמו שהוא יומרני. כי הבעיה של ה”אינטרנט” לא נגמרת רק באנשים שכותבים “היה חם היום” במשפטים קצרים. האח התאום המרושע לא פחות שלה הוא אנשים שלוקים בשילוב האיום של שלשול-מילולי המגובה ביתר חשיבות עצמית.

כל זה לא בא לסתור את מה שכתב ג’וני. הבעיה של המה-שהוא-לא-ניסה-להסביר-שם (לא קראתי עד הסוף, היה לי נורא ארוך. משהו עם ארטיקים.) קיימת. אבל הבעיה מכילה בתוכה גם תקווה.

לרוב האנשים, כפי שכתבתי, קשה לבטא את עצמם. הם לא טובים בזה – לא בכתב, ולא בע”פ. וזה חבל. כי אנשים שרוצים להביע את עצמם אבל לא יכולים, הם אנשים מתוסכלים. מעבר לרמה מסויימת, התסכול הזה, שנוצר מהמתח בין מה שיש לך להגיד וחוסר היכולת שלך להגיד אותו, הופך לאלימות. אז נכון, כשאנשים מסתכלים פנימה ומצליחים לגרד פנינות חוכמה כמו “סחבק חרמן על הזמן”, זה לא נעים לנו לקרוא, אבל בדיוק כמו הנפיחות – זה משחרר לחץ מהבטן, ובסופו של דבר, תורם לחברה אלימה פחות. וכן, ככל שיותר אנשים מתרגלים להתבטא, בכלל, כך גדל המאגר שממנו יכולים לצאת כותבים מוכשרים.

כל זה לא סותר את העובדה שדיאטת הקריאה שלנו מורכבת מיותר מדי ג’אנק פוד. אולי יותר מדורות קודמים. אני לא בטוח. אני חושב שדיאטת התוכן תמיד היתה מורכבת, לפחות לרוב האנשים, מהמון ג’אנק פוד. מה שמשתנה הוא שבעוד שפעם היו יצרנים מורשים של ג’אנק פוד, היום אנשים מייצרים ג’אנק-פוד בבית, וחלקו של הג’אנק-פוד-הביתי בעוגת הג’אנק-פוד הולך וגדל. האם זה מטריד אותי? האם התחלופה הזאת במקורות הג’אנק מטרידה אותי? האם מטריד אותי שבמקום לקרוא שילינג שוקר או לראות אופרת סבון מטופשת אנשים קוראים טוויטים של אנשים אחרים ומסתכלים על חתולים חמודים? לא בטוח. כל עוד יש לי מה לקרוא ואף אחד לא מכריח אותי לקרוא על הסחבק ההוא שחרמן כל הזמן.

כשמקדונלדס פתחו את הסניף שלהם בתחנה המרכזית החדשה לא יכולתי לעבור שם בלי לדפוק איזה רויאל, כי זה היה חדש ומרגש ובטעם ממכר של פלסטיק, היום כבר לא. נראה לי שהתיאור שג’וני נתן לשיעמום שאתה חש מפייסבוק מזכיר את הרגע הזה שבו נגסתי בביג מאק, ואמרתי “וואלה, פלסטיק כנראה כבר לא נמצא ברשימת הטעמים האהובה עלי”. זה לא שקראתי את Fast Food Nation ונחרדתי. סתם עבר לי. אולי התבגרתי. אולי לא. והתמונה הזאת מטרידה אותי.

כשהייתי בתיכון, נמנעתי באופן מוצהר מלהצטרף לנסיעה לפולין. כשאמרתי, ואני אומר את זה היום, לאנשים, הם תמיד מרימים גבה. “זה חשוב נורא” “חוויה מעצבת, לכל החיים”. גם התלמידים שלי שנסעו לשם מספרים לי אותם דברים. זה לא מפתיע שביקור במקום בו הושמדו מיליוני אנשים, משאיר חותם רגשי עמוק על אנשים, אבל זו בדיוק אחת הסיבות שלא נסעתי.

בתיכון, אותו תיכון, הרחבתי ספרות. המורה שלימדה ספרות מורחב היתה בעלת אובססיית שואה קטנה, ולכן קראנו לא מעט ספרות שואה. אהרון אפלפלד, ק. צטניק, אביגדור דגן, וויקטור פרנקל. חלק מהספרים היו טובים יותר, חלקם פחות. כולם השאירו אותי עם עין יבשה.

היסטוריה יהודית, כפי שהיא “נלמדת” במערכת החינוך, נגמרת בחורבן בית שני, עושה קאמבק קצר לתור הזהב בספרד שמסתיים (כמובן) בגירוש, ומשם – לפרשת דרייפוס, האקדח שמופיעה במערכה הראשונה של הנראטיב ההיסטורי הציוני, ויורה באושוויץ.

ב-2005, על סירה ששטה לה באיזו תעלה שכוחת אל באירלנד, סיימתי לקרוא את “הכל מואר”, של ג’ונתן סאפרן פוייר, ובכיתי. מעבר להיותו של פוייר סופר מחונן, הוא עשה משהו שאף ספר שואה, שאף שיעור היסטוריה, לא עשה. הוא הסביר לי מה נלקח. חציו של “הכל מואר” (החצי הקשה יותר לקריאה, זה שאנשים לפעמים מדלגים עליו או נשברים בו), הוא תיאור קסום של תולדותיו של שטייטל יהודי, על חייו, אהבותיו, שנאותיו ואכזבותיו. האנשים בו אמיתיים, חיים באמת, באורח חיים יהודי, עם הדגש על החיים. “הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט”, הרומאן הראשון של ירמי פינקוס המוכשר, נותן אפקט דומה – חיים ברומניה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים.

אנשים מתלוננים פעמים רבות על האריכות של ספריו של סטיבן קינג. זה נובע גם מהיותו גראפומן (מה, באמת?), אבל גם מהעובדה שסטיבן קינג עוסק, בעיקר, באימה. אימה עובדת כשאתה כשאתה חושש באמת לגורל הדמויות, ועל מנת שתחשוש לגורלן, אתה צריך להכיר אותן קודם. במאתיים העמודים הראשונים של “העמדה”, למשל אנחנו רק לומדים להכיר את הדמויות שלגורלן נחשוש בשמונה-מאות העמודים הבאים.  

היסטוריה יהודית, כפי שהיא נלמדת בבתי ספר היום, היא יותר סרט אקשן הוליוודי, שבו לא ממש איכפת לך כמה אנשים מתים ומתפוצצים, כי לא הכרת אותם באמת. לא מספרים לך על איך חיו היהודים במאות השנים שקדמו לשואה או לפרשת דרייפוס. לא מספרים לך על החיים שלהם, על האוטונומיה בפולין, על מה הטריד אותם, מה העסיק אותם. הם פשוט ניצבים בדרך למשרפות.