קורות ממלכת עילם

השיר הזה

הוא כפית הסוכר

שממתיקה את הזכרון המריר

של הראשון לספטמבר

ליאת הזמינה לנו כרטיסים למופע המשותף של שלומי שבן, שלמה גרוניך ויוני רכטר במבצר שוני. בהתחלה טיפה התנגדתי. אני מאוד אוהב את שלושתם (אם כי לשלמה גרוניך יש כמה קטעים שאני תמיד נשבר בהם באמצע), אבל ראינו כמה הופעות של שלומי שבן וכמה הופעות של שלמה גרוניך לאחרונה (כולל אחת מעולה במיוחד עם מארש דונדורמה) ויותר מזה – הגעתי למסקנה שהופעות בחוץ בקיץ זה פחות בשבילי.

היה מופע מקסים באמת. אני מתפתה להגיד "ישראל במיטבה", אבל זה יוצא באותה מידה גם "ישראל במיטב אשכנזיותה". אולי צריך לעשות שיתוף פעולה בין שלומי שבן לשלומי שבת. מה שנקרא "שלום(י) בית". ולמרות זאת – ישראל במיטבה. כל אחד מהמוזיקאים תרם משהו לתבשיל הזה, שאמנם התברר כבעל טעם דומיננטי של שבן, אבל יש לנו מזל שהכשרון שלו גדול מהאגו, אחרת יש סיכוי שהתבשיל היה טיפ טיפה מקדיח.

מבחינתי כל דקה שיוני רכטר היה על הבמה היתה תענוג צרוף. רכטר הוא לא פרפורמר כמו גרוניך או שבן, אבל כל פעם שהתנגן משהו שלו, היתה תחושה של "וואו, זה משהו אחר" – כמו ההבדל בין שתי מכוניות ספורט מרהיבות, ובין מכונית קלאסית. למרות שידעתי שזה יגיע, השילוב בין "שוב היא כאן" ובין "כולם אומרים" (וסליחה על האיכות של הלינק) היה כל כך יפה, שנפלט לי "וואו" כזה, כמו של הילדים שאיתם ראיתי את קראטה קיד לפני כמה ימים.

היום בבוקר ניסיתי לחשוב האם אני מכיר "שלמה גרוניך אמריקאי" או "יוני רכטר בריטי". אני לא. נכון, פיטר גבריאל ורנדי ניומן עולים לראש, אבל זה לא בדיוק זה. האם מוזיקה ישראלית היא גם סגנון ולא רק שפה? או שאולי אני צריך לשמוע דברים חדשים. אשמח להשכיל.

בשיא המופע, כשעלו שלושת הפסנתרנים לבמה, קמה צעקה בקהל. האגף השמאלי של האמפי קם על רגליו, וצעק. שלמה היה בטוח שהם מבקשים שירים, וניסה להסות אותם. "חובש? נשיר לכם חובש… רופא? מה רגע? קרה משהו". כן. קרה משהו. מישהו מהקהל התעלף. מה שמעניין הוא שאף אחד מהקהל לא חשב לפנות לאחד מעשרות המאבטחים שהיו פרושים סביב ההופעה, אלא החליטו לשאת תחינה לאלי המוזיקה על הבמה. תזכירו לי לא להתעלף בקולנוע.

ההתעלפות היתה כבר בשלב ההדרנים, אבל הוציאה את כל הרוח מהמפרשים של ההופעה. ההופעה נקטעה לכמה דקות, עד שהוהבר לנו על ידי שלומי שבן ש"הכל בסדר, האיש מתאושש והוא פשוט לא שתה". והמוזיקה התחילה. יוצאים לרקוד, יוצאים לשמוח, לא לחשוב יותר מדי. ותוך כדי, הסירנה של האמבולנס נשמעת, אלונקה נכנסת ופינוי מתרחש.

מילא אם היה אומר "הרגיש רע, אבל עכשיו מתאושש". אבל דווקא ההתעקשות להגיד "לא שתה", היתה מקוממת. המנהג הזה להחרים בקבוקי שתיה מבחוץ בהופעות גדולות הוא פשוט בריוני. אין לו שום הצדקה מלבד הרצון למכור בקבוק מים מינרלים קטן בעשרה שקלים. ונראה לי שהגיע הזמן של מנהג זה לעבור מן העולם. זה נראה לי בדיוק כמו חוק פופוליסטי שחברי כנסת ישמחו להעביר, שבמקרה הוא גם הגיוני ולא יעלה לציבור המון כסף. מהפכת השתיה החופשית התחילה בשוני. זכרו זאת.

אני מת על הקטע הזה, אבל בכל זאת, אי אפשר שלא לתמוהה על הנסיבות שהובילו לגידול השפם הנ"ל.

μεν,

δε

ובאותו נושא – 200 חולצות

בזמן שהחלק השני של "תוכנית מדיצ'י" נכתב, אני מצרף כאן את ההמשך של ההרצאה/מאמר שלי על סיפורים, אמת ותוכנית הגרעין האיראנית. קריאה מהנה.

There must be some way out of here, said the joker to the thief. There's too much confusion. I can't get no relief. ¹

בניגוד לסטיספקיצה, שמבקשות האבנים המתגלגלות, דווקא צימרמן, האבן המתגלגלת הראשונה, לא רוצה יותר מאשר הקלה.

בעולם מלא סיפורים, אין תחושה מבוקשת יותר מאשר הקלה, מאשר הידיעה שהפרק נגמר, שיש סוף, שהכל ברור. בעולם מלא סיפורים, שבו הכל סיפורים, ההרגשה משולה למסע אינסופי במתקן שעשועים – רכבת שדים או ג'ימבורי מלא מזרונים וכדורים, אשר גם אם נראים לך בטוחים ויציבים, תנועה לא נכונה של הרגל עשויה לגרום להם להחליק, ולך ליפול, במבוכה רבה. להמשך »

Rainville. Hardly ever did though, rain that is. It was nowhere. Railroad tracks ran up the back of the state like stitches. Telephone lines slashed the orange dawns like a wrecked ship’s rigging… And when it rained the whole town went mad. Dogs ran wild in the streets. Frank was squeezed between scrap iron places and radiator repair shops… Rainville, good place to dream yourself away from. When the trains thundered past the backyard fence, bound for Oxnard, Lompoc, Gila Bend, Stanfield and parts south where the wind blew big, Frank would count the cars and make a wish just like he did when he was a kid… At least something was getting out of town alive…
One moonlit night Frank packed up his accordion and said blow wind blow wherever you may go… Cause I’m going straight to the top… Up where the air is fresh and clean.

(Tom Waits, 1987)

לפני שנים רבות התרועעתי עם בחורה חובבת מטאל. היא ניסתה להסביר לי, ברצינות שמאפיינת את חובבי הז'אנר, על הסוגים השונים, ההבדלים בניהם, וכמובן העומק הבלתי מובן לזרים של המוזיקה הנ"ל. אני הסברתי לה שהכל נשמע לי כמו גרסאות מסור חשמלי לנהמות "I am your master, Satan the Destroyer". מעבר לזה, כך טענתי, מטאל הוא סוג של ההפך משירה יפנית.

היקואים אומרים כל כך הרבה בכל כך מעט:

Now I see her face
the old woman, abandoned,
the moon her only companion

(Buson)

בעוד שמוזיקת מטאל עושה כל שביכולתה כדי לבנות מבנים גדולים, גרנדיוזים, מלאי שאון וזעם, ופשר אין. הפרימה, הפתירה של פנכות קטנות כמו זו של בוסון, מספקת אותי הרבה יותר מאשר ההתמודדות עם ה-in your face של הנוהמים והמצווחים.

זה קשור, מן הסתם, בחיבתי למשחקים ובהיותי אובר-חוכם, אבל החידות, הארמזים, הרפרנסים הללו, שמתבלים יצירות, משמחים אותי עד אין קץ. לוליטה זרועה בהם – החל מהפתיחה שמגלגלת לנו את שמה על הלשון ("הילת ימי, להט לילוטתי, חטאי, חיי"), וכלה באלף ואחד משחקים ושכבות שנבוקוב (שמתנצל, אולי כחלק מהמשחק ואולי לא, על "הטרגדיה הגדולה שבכך שכתב את הספר באנגלית העילגת שלו", עילגת בתחת שלי, מה שנקרא) שוזר שם. ברור שכמו כל תבשיל – אם תשים יותר מדי תבלינים בלי בסיס טוב, או בשילוב לא נכון, יצא מגעיל.  נבוקוב ידע לעשות שיצא טעים.

עוד מישהו שיצא לו טעים להפליא הוא ריאן ג'ונסון. ג'ונסון ביים את "בריק" המבריק בתור סרט ביכורים, והסרט השני שלו "הנוכלים בלום" ("The Brothers Bloom"), הוא פשוט פנינה. כמו אוכל טוב, שצריך להיות קודם כל טעים, אפשר להנות ממנו סתם בפשט – מהצילום היפה, מהסטיילינג שמשאיר אותך בתחושה אל-זמנית להפליא, מהעלילה הכיפית (מי לא אוהב סרטי עוקץ?), מהדמויות אנושיות (סצינת הנשיקה היפהיפיה) ומגניבות (בנג בנג).

אבל כמו אוכל טוב באמת, כל  ביס בסרט הזה פשוט מתפוצץ בפה מטעמים שונים, מוכרים ומפתיעים. קריצות להיצ'קוק ולמרי פופינס, לאגתה כריסטי ולטרנטינו ולקוסם מארץ עוץ. במילים אחרות: ג'ונסון עושה ווס אנדרסון טוב יותר מווס אנדרסון. נכון, לפעמים זה קצת over the top, אבל זה בסדר – כל הסרט הזה הוא קצת over the top, והתוצאה הסופית היא עדיין הרבה יותר הייקו ממטאל. יצאתי מהקולנוע (רב חן, אולם קטן, עם מזגן רועש ופסים שמוקרנים יחד עם הסרט ש"אי אפשר לעשות לגביהם כלום", כמאמר הסדרן) מאושר כמו ילד בן 8 שראה את הסרט הכי מגניב בחיים שלו.

באכסניה בסאן פרנסיסקו בה התאכסנתי, ספר אחד קפץ לעיני מהספרייה. הכותרת היתה מסקרנת: The Three Hour Diet. שמעתי על סוגים רבים מאוד של דיאטות – דיאטת כרוב, חלבונים, פחממות. אפילו שמעתי על דיאטות שמבטיחות ירידה במשקל תוך שלושה, ארבעה ימים. אבל שלוש שעות נשמע לי מופרך. ואכן, מסתבר שאין הכוונה לכך שתוך שלוש שעות תרדו במשקל. לא, ההנחה שעומדת מאחורי דיאטת שלושת השעות היא שאנחנו צריכים לאכול כל שלוש שעות, והגוף שלנו יידע לווסת את עצמו. מה נאכל פחות חשוב, אבל מומלץ לאכול הרבה ירקות, חלבון רזה ודגנים מלאים. יכול להיות שזה עובד. לא ניסיתי.

בעוד שב-book-a-minute מתמצתים ספרים שלמים למשפטים בודדים (לדוגמה, את הווידוים של אוגוסטינוס), אבל עדיין יש סיבה לקרוא את הספר המלא, כאן אשכררה גיליתי לכם את הסוד שמהווה את הבסיס לכל הספר הזה. את המידע הסודי הזה גם אתם יכולתם להשיג מהביקורות באמזון. רוצים לעשות דיאטה בסגנון הספר? שום דבר לא מונע ממכם לעשות את זה, ואין לכם שום סיבה אמיתית לקנות או לקרוא את הספר. פשוט תאכלו כל שלוש שעות.

דיאטת שלושת השעות פשוט מדגימה כמה הרעיון של זכויות יוצרים יכול להיות מגוכח. כי יש סיכוי שכרגע פגעתי בקניין הרוחני של כותב הספר, על ידי כך שסיפרתי לכם את הפואנטה שלו. אבל זה בסדר, אני לא לבד כאן. הרבה לפני ששון פאנינג ידע בכלל מה זה כובע בייסבול, סבתא שלו היתה שותפה ברשת שיתוף המדיה הגדולה והוותיקה בעולם, וככל הנראה גם סבתא שלכם: רשת חילופי המתכונים. נכון שלא כל החברים ברשת הזאת משתפים בדיוק באותה מידה (נו, המתכון הסודי של הטשולנט של סבא ירד עם סבתא לקבר, כתוב בכתב ראי ומקודד ב-ROT13. פעמיים.), אבל זה בסדר – זה ככה גם בביטורנט. אבל כן – לשתף מתכונים זה בערך אותו דבר כמו לגלות לכם את הסוד של דיאטת שלושת השעות: קל לאללה. אני לא צריך אפילו לצלם את הדף מספר הבישול, מספיק להגיע עם דפדפת המתכונים שלי ועט. זה קל לאללה כי מידע, בניגוד לחומר, משתכפל מהר, והדבר שהכי קל לנו, כבני אדם, לשכפל ללא סיוע (של מחשבים, למשל), הן  פיסות מידע קטנות, רצוי כאלה שמורכבות ממילים. מתכונים, שירים של יהודה עמיחי, דיאטות.

זה לא שאי אפשר לשכפל דברים אחרים. אפשר. אם קצת השקעה וחיפוש תמצאו באינטרנט כל ספר, תקליט, סרט או פוסטר של הגוניס שאי פעם נוצר, ותוכלו לשמור עותק על המחשב האישי שלכם לנצח נצחים. רק שזה כבר שיכפול באמצעות מכונות. שירים של יהודה עמיחי אפשר לזכור בעל פה, וללמד אחרים.
ולכן מפליא אותי למה אנשים עדיין קונים ספרי דיאטה, עדיין קונים ספרי שירה, עדיין קונים ספרי מתכונים. התשובה לשאלה הזאת, היא כמו פאנצ'ליין לבדיחה עם הדוב: אתה לא באמת כאן כדי לצוד, נכון? אנחנו לא קונים את ספרי הדיאטה כדי לדעת איך לרזות – המידע הזה נמצא שם בחוץ. אנחנו קונים אותם כי זה מגניב אותנו, נותן לנו תחושה מרגיעה ומנחמת. אנחנו אוהבים להסתכל בתמונות היפות שבספרי הבישול. זה בסדר גמור, אני לא נגד. פשוט תוהה. מבחינת השכל הישר, דווקא צורות המדיה האלה היו צריכות להיות הראשונות לקרוס, והנה – הן עדיין עומדות. יכול להיות שהשנים של חשיפה לשכפול והעתקה על ידי סבתות פיראטיות-מתכונים, פיתחו בהם סוג של… חסינות? האם לתעשיית המוזיקה יש למה לחכות, לקוות?

המפגש הראשון שלי עם מדרחוב נווה שאנן, בואכה התחנה המרכזית הישנה, היה לפני כחמש שנים. יצאתי אז לאחד המסעות הראשונים שלי אל מה שקרן עדיין מגדירה כ"חורים אתניים מצחינים" – במקרה הזה אחת משתי המסעדות הפרסיות בפסאז'ים מהמדרחוב. היום היה יום שישי אחר צהריים, ואני נפעמתי מהצ'אינהטאוניות של המקום. מאז חזרתי לשם כמה פעמים, אבל שום דבר לא הכין אותי לשישי בערב במדרחוב.

אין אף רחוב שהומה ככה בתל אביב. לא כיכר דיזנגוף, לא אבן-גבירול סביב הבראסרי. שום דבר. הרחוב כולו גועש מאדם, בערבובייה שלא ברור מה מקומה, אבל ברור איפה היא לא: בתל אביב. פועלים זרים מכל הצבעים וכל המינים, הולכים, אוכלים, שותים, קונים ומוכרים בגדים, פלאפונים, סדרות טלוויזיה מספק דוכנים, ספק חתיכות מדרכה שעליהם הסחורה פרושה. דיג'יי רוסי בחליפה עומד מחוץ למכבסה בשם "ניקיטה" ומתקלט, כשמסביבו מתגודדים כמה פועלים מניגריה, חלקם רוקדים, חלקם מנסים לשכנע אותו לשים משהו קומוניקטיבי יותר.

את החוויה האנתרופולוגית הזאת קיבלנו כסיפתח לחוויה האנתרופולוגית שבשבילה באנו, בעצם, למדרחוב. מסעדת mommy's place, המסעדה (ובר) הפיליפיני היחיד בתל אביב, ואולי בישראל, ששוכנת ברחוב בני-ברק, פינת נווה שאנן. ככלל, יש סיבה מדוע המטבח הפיליפיני לא התפרסם בכל העולם. שזה מפתיע מאוד בהתחשב במנות מעוררות תאבון ובריאות כגון קריספי פאטה – רגל חזיר בטיגון עמוק, או באלוט – ביצת אווז מופרית, שנאכלת יחד עם ההס-פן-תעיר שבתוכה. בנסיעה האחרונה לפיליפינים המארחים, ששמעו על חוויות הזוועה שלנו מהנסיעה הראשונה,ממש יצאו מגדרם כדי להראות לנו שיש אוכל פיליפיני טוב. יש. אבל צריך לצאת מגדרך כדי למצוא אותו.
הדבר הראשון שמכה בך כשאתה נכנס למאמי'ס פלייס הוא הרעש. מכונת הקריוקי, חברתם הטובה ביותר של הפיליפינים, פועלת בפול ווליום, ואלן, אלוף הקריקוי המקומי, מפליא בגרסתו אה-לה פרנק סינטרה להוטל קליפורניה. הווידאו קליפ ברקע מתאר (נשבע באדוני) סצינות של דיג בקרח. כוח העל של אלן, אלוף הקריוקי, הוא לשיר כל שיר, כולל שירים של אבבא, אה-לה פרנק סינטרה.

למרבה ההפתעה, לא היינו הלא פיליפינים היחידים במאמי'ס. חבורה של בחורים ובחורות מגאנה או גיניאה  ישבו מסביב לשולחן גדול, במיטב מחלוצת השבת והאייפונים שלהם, ונהנו מאוכל, בירה וריקודים, והם לא היו היחידים. המקום המה בגברים ישראלים, בני ארבעים צפונה. חלקם הגיעו עם נשותיהם הפיליפיניות, חלקם ישבו על הבר עם חברים פיליפינים. חלקם ישבו לבד. אחד מהם, שנראה כמעין הכלאה בין "יוסף" של דודו גבע וגיל חובב לא התאפק, וכשאלן-אלוף-הקריוקי שר את סקס-בומב של טום ג'ונס, הוא קם ממושבו הבודד ליד השולחן, ורקד כאילו הוא ג'ון טראבולטה בבוגי נייטס. כולנו מחאנו לו כפיים בהתלהבות.  מסתבר שמאמא'ס הוא גם פיק-אפ ספוט פופולארי, במיוחד אם אתה מתעניין בפיליפיניות, או אם את מתעניינת בגברים ישראלים שעברו את גיל הארבעים.

האוכל, למי שתהה, נע בין איום ונורא (תבשיל בשר קצוץ וסחוס) לטעים מאוד (חזרזיר צלוי ופריך עם עגבניות, בצל וכוסברה). אבל לא בשביל האוכל באים לכאן. זה גם לא המקום המושלם לדייט ראשון, אבל זה הקפיצה הקטנה הכי גדולה שאפשר לעשות לחו"ל, בלי לעזוב את איזור חיוג 03.