קורות ממלכת עילם

"אודיסיאה" הוציאו ל"אינטרנט" את הכתבה שכתבתי להם על ההיסטוריה של מפות, מיפוי והקשר המפוקפק בינהם ובין המציאות וניווט. למי שמעוניין, אפשר לקרוא אותה כאן.

לפני שמונה שנים, נסעתי לפירנצה, ללמוד בישול. הייתי שם כמעט חצי שנה, והסיכום של המסע הקולינרי הזה התפרסם ב"מדריך גוטמן לגרגרן בפירנצה".

המדריך ההוא היה מסמך אישי, מלא בדחקות פנימיות, ולאחר שגיל חובב סרב בנימוס להצעה לקנות אותו ממני, פשוט שלחתי אותו לכל חברי ומכרי. משם הוא התגלגל הלאה, ומדי פעם עדיין אנשים יוצרים קשר לספר לי כמה הם נהנו ממנו.

לפני שבוע וחצי, נסענו לפירנצה, ליאת ואני. התרגשתי מאוד. התרגשתי כי זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי בעיר מאז 2002, והתרגשתי מאוד כי תכננתי להציע לליאת נישואים על הפיאצלה מיכלאנג'לו, שמשקיפה על העיר, תכנון שיצא לפועל, לשמחתי הרבה.

One ring to... well, you know

לילה לפני שלח לי מייל עודד, קולגה לשעבר, וביקש את רשותי לפרסם את המדריך בבלוג האוכל החביב שלו, שפונדרה. תבינו – המדריך הזה נכתב לפני שמונה שנים. אם הייתי כותב לפני שמונה שנים את "מדריך גוטמן לגרגרן בתל אביב", אפשר היה להשתמש בו בתור מדריך לצייטגייסט של 2002, אבל ספק אם כמדריך אוכל.

עודד סיפר לי במייל שלו איך לפני שנה או שנתיים, הוא ניווט לפי המדריך, וחברה שלו צחקה עליו שהוא מחפש "חנות של פינוקיואים, שלידה פונים שמאלה", עד שהיא ראתה את החנות, הם פנו בה שמאלה, והגיעו ל-Vivoli, אחת מהגלידריות המשובחות בפירנצה.

בביקור שלי בפירנצה גם אני נתקלתי באותה חנות. כשאכלנו צהריים בטרטוריה השכונתית שלי, המלצרים היו אותם מלצרים. הדפסתי את המדריך, וניסיתי לבדוק מה רלוונטי עדיין. 95% מהדברים היו רלוונטים. כל המסעדות עדיין שם, כל המאפיות עדיין שם. זה מוזר, זה הזוי, זה מסורת.

באיטליה, ובאירופה בכלל, יש מסורות, דפוסים ושורשים כל כך עמוקים שאנחנו, בחברה הנוודית-אמריקאית שלנו, לא מסוגלים להבין. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת תרבותית וחברתית, נגיד מעגלי האצולה השונים באנגליה, שלנו נראים כמו סנוביות אינפנטילית. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת יצרנית. אומנים (Artisans), שמייצרים את הדברים שהם מייצרים (עור, נקניקים, רהיטי עץ), בצורה מסויימת, כאשר ל"מסורת" יש תפקיד לא פחות חשוב בתהליך הייצור מיעילות למשל, או אופנות.

פעם, ארטיזנים עשו כמעט הכל, כל מה שאנחנו לא רצינו לעשות. כשרצית בגד, הלכת לחייט. כשרצית לחם, הלכת לאופה. אני לא חושב שכל מה שהיה פעם היה טוב יותר. אני בטוח שהיו חייטים מחורבנים. אבל העולם היה מלא בדברים ייחודיים, שנעשו, בגדול, לפי הזמנה.

ב"חניבעל", סרט ההמשך האיום ל"שתיקת הכבשים", יש סצינה שבה דוקטור לקטר הולך לחנות בשמים בפירנצה, כדי לאסוף את הבושם או קרם הידיים הסצפיפי שהוא הזמין. הסצינה הזאת נחקקה בזכרוני, יותר מכל דבר אחר בסרט. יש בה המון כוח. יש בה המון כוח בגלל האקסלוסיביות של המוצר, אבל יותר מזה – יש בה המון כוח בגלל שמישהו מספיק בוטח בעצמו, מספיק מחובר למה הוא רוצה באמת, כדי להכנס ולהזמין משהו שהוא ייחודי לו, בלי שום קביים של מותגים.

אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו כל הזמן מפחדים להיות לא בסדר – לטעות, לפשל, לעשות את הבחירה הלא נכונה. ולכן, אנחנו נשענים על תעודות ביטוח – גורמי סמכות קולקטיביים שמבטיחים לנו שלא נפשל. ,למה לי להסתכן שהחייט שאבחר יהיה גרוע – אם אני רוצה את הטופ של הטופ אי פשוט אבחר בפראדה, או ארמני. אני לא יודע מה אני באמת רוצה, אבל חשוב לי שזה יהיה יוקרתי, שכולם ידעו שזה יוקרתי. קניתי רולקס. תעודות הביטוח האלה מגיעות בכל מני צורות – לא רק "יוקרה". חלקם מבטיחים לנו שלא נפשל כי מה שהם מוכרים לנו הוא "טבעי" או "עמיד בכל מצב" או "אותנטי".

הפחד הקמאי הזה, מה"פאשלה", הוא רק חצי אחד מהמשוואה. החצי השני הוא הפחד לדעת מהעצמי, מלדעת מה אני רוצה. אני, ולא המפרסם, המשפחה, הילדים בכיתה.

ברומא

האיום הגדול ביותר על תרבות הצריכה הוא התחזקות הקול הפנימי של אנשים. ברגע שהקול הפנימי של אנשים יהיה מספיק חזק, הם יוכלו להגיד "אני רוצה **כזה**, בדיוק **כזה**, שהוא רק שלי, ולא של אף אחד אחר. אני אדם ייחודי, ומגיע לי משהו שנעשה בשבילי". רולקס מייצרים בסך הכל כתריסר דגמים, ומוציאים מהמפעל כמיליון שעונים בשנה. מתישהו אשים יבינו שמדובר בתעודת ביטוח שהם לא צריכים.

להגיע לשם זה לא פשוט. תבינו, טקסים חשובים לי. אני מאמין בכוח ובהשלכות של סמלים וטקסים על החיים שלנו, ובדיוק בגלל זה, טקס חתונה חשוב לי. יכולתי להמשיך לחיות כל חיי עם ליאת – לעזאזל, אני מתכן לעשות את זה, אבל אני רוצה גם לערוך טקס ולחגוג עם אנשים.

ובנקודה הזאת, אני מבין את הפחד הזה, של לא לדעת מה אני רוצה באמת, ואיך לממש אותו, לנוכח רעיון החתונה. אפשר להכנע ולהזמין טקס מוכן – יהודי, נוצרי, הינדי, בהאי. אבל בדברים שהם מוכנים, אתה מתאים את עצמך למוצר, לא להיפך. מקסימום עושים לך מכפלת קטנה. בגלל שטקסים חשובים לי, אני רוצה אחד שיהיה שלי, אבל גם אני מרגיש את חוסר האונים לגבי "מה הרצונות האמיתיים שלי" שגורם לאנשים לקנות את הבושם של קלווין קליין במקום לרקוח אחד לעצמם.

נ.ב.

ואם במסורת עסקינן, אז היום הבלוג הזה בן 3, ואני מאוד שמח שהוא קיים, וממה שהוא. תודה לכם, הקוראים, שאתם חלק ממנו.

פרופסור גבריאל וימן, מהחוג לתקשורת באוניבריסטת חיפה, נשאל, יחד עם שאר סגל החוג, עם מי היה רוצה לשתות קפה. התשובה שלו לא היתה מפתיעה, בהתחשב במקצועו (מרשל מקלוהן), אבל מה שהיה מקסים היה הפירוט: "הייתי גם מספר לו איך נסעתי לטורונטו, כסטודנט צעיר ותפרן כדי לשמוע הרצאה שלו. לא אני ולא אחד בקהל הבין הרבה מדבריו הדי מבולבלים אבל היה מעניין והוא היה מוקף, כגורו אקדמי, באלפי חסידים שוטים ונלהבים.".

באם חסידיו של מקלוהן היו או הינם שוטים, אני חושב שאין דוגמאו תטובות יותר לאיך "המדיום הוא המסר" מטוויטר, הפיד של פייסבוק והודעות SMS. אנשים מדברים על המהפכה הגדולה שבהפיכת כל פיפס בחייו של אדם לתוכן, שמשודר לכל העולם. העניין הוא, שהמהפכה הגדולה באמת, אבל באמת, עוד בדרך. מהפכת האינפוט.

אבן הרוזטה - כתיבה ללא רווחים

פול סנגר, היסטוריון של קריאה, טוען,  בסדרה של מאמרים ובספרו "The Origins of Silent Reading", שכשבעולם העתיק (המערבי, כמובן), אנשים קראו, הם עשו זאת בעל פה – באם בקול רם ובאופן ציבורי, או במלמול באופן פרטי. מתישהו בימי הביניים הדבר הזה השתנה. סנגר טוען שהשינוי הזה הגיע בעקבות שינוי הצורה בה טקסטים נכתבו, נכתבו פיזית.

בעולם העתיק, הטקסטים נכתבובלירווחביןהמילים. לטענת סנגר, השינוי בצורת הקריאה הגיע בעקבות התוספת של הרווח. הרווח מופיע לראשונה בטקסטים   באירלנד במאה השביעית, והמגמה נודדת ליבשת במאות שאחרי זה. הוספת הרווח שינתה משהו באופן הפיזי שבו אנשים קולטים ומעבדים את המידע, והובילה לקריאה דמומה. הקריאה "בלב" שינתה לחלוטין את עצם המושג "קריאה".  מדובר על סוג המהפכות הכל כך גדול, שאנחנו כבר לא מרגישים בהם, אך הן משפיעות עלינו בכל יום, למעשה – ממש ברגע זה, כשאתם קוראים את הטקסט הזה.

סטיב ג'ובס טוען שהאייפד הוא ה"דבר המהפכני ביותר שאי פעם עבדתי עליו", אבל אם הוספה של רווח בין אותיות על נייר יכולה לשנות צורת קריאה שונה, מה יקרה כשמישהו סוף סוף יעשה את הקפיצת מדרגה המתבקשת באיך שאנחנו הופכים את המחשבות שלנו לייצוגים גרפיים? המעבר מכתיבה בעפרון, לעט, לעט נובע, לעט כדורי, היתה הדרגתית. בחלק מהמקומות הרצף הזה קיים עד היום, נתיב חניכה כתיבתי. בבית הספר באנגליה בו למדתי היה ב-Desk מקום לכסת דיו, ואני זוכר את הפעם הראשונה (אך לא האחרונה, ע"ע ADD ואיבוד עטים) שהוכרזתי כילד גדול, והלכנו ל-W.H Smith לקנות לי עט נובע אמיתי, כדי שאוכל אחר כך לשכוח את הרפילים שלו במכנסיים שלי ולהרוס מכונות כביסה שלמות.

הקפיצה מעולם העטים והעפרונות לעולם ההקלדה והמסך -  על המהירות שלו, הסטנדטיזציה שלו, היכולת לנוע קדימה ואחורה ולשנות טקסט, הוא עצום, והוליד  צורות תקשורת-מבוססות טקסט שפשוט לא היו קיימות בעולם של כתב היד.

כשסיטב ג'ובס הציג את האייפון בפעם הראשונה, עם ממשק המולטי-טאצ' שלו, לרוב העולם נשמטה הלסת, ובמידה מסויימת של צדק. אבל בתכל'ס, מה שהיה באייפון, ויש באייפד, היה עכבר משוכלל. בכל הנוגע לאינפוט של טקסט, האייפון הציע לנו את מקלדת ה-QWERTY הישנה והטובה, רק על מסך מגע.

בינתיים אין בשורה גדולה בתחום האינפוט. אני לא יודע מה תהיה הקפיצה שתעשה את המהפכה. אני יודע להגיד שזה כנראה לא יהיה כתב יד, וגם לא דיבור. אפילו אם יציעו לי היום ממשק זיהוי דיבור מושלם, אני בספק אם הייתי מכתיב את הרשומה הזאת בקולי. סוג הקשר שיש לך עם טקסט שיש בהכתבה הוא פשוט משהו אחר מכתיבה שלו.

הגענו לשלב שבו הגודל של המקלדת הוא זה שמעכב את מזעור המחשבים. האנרגטיקה פחות בעייתית, הפלט פחות בעייתי (אפשר להקרין, באם על מסך ובאם ישר לעין). המקלדת, האינפוט. זה הבעיה. מתישהו, מישהו יפצח את זה. זה לא יהיה פשוט, יהיו מלחמות פורמטים ושיטות, אבל בשלב מסויים נמצא דרך (ישירות מהמחשבות? זיהוי תנועת אצבעות?) לקפוץ מדרגה באיך אנחנו כותבים. ויש לי הרגשה שהפול סנגרים של העתיד, עשויים לכתוב על הרגע הזה.

בזמן שהחלק השני של "תוכנית מדיצ'י" נכתב, אני מצרף כאן את ההמשך של ההרצאה/מאמר שלי על סיפורים, אמת ותוכנית הגרעין האיראנית. קריאה מהנה.

There must be some way out of here, said the joker to the thief. There's too much confusion. I can't get no relief. ¹

בניגוד לסטיספקיצה, שמבקשות האבנים המתגלגלות, דווקא צימרמן, האבן המתגלגלת הראשונה, לא רוצה יותר מאשר הקלה.

בעולם מלא סיפורים, אין תחושה מבוקשת יותר מאשר הקלה, מאשר הידיעה שהפרק נגמר, שיש סוף, שהכל ברור. בעולם מלא סיפורים, שבו הכל סיפורים, ההרגשה משולה למסע אינסופי במתקן שעשועים – רכבת שדים או ג'ימבורי מלא מזרונים וכדורים, אשר גם אם נראים לך בטוחים ויציבים, תנועה לא נכונה של הרגל עשויה לגרום להם להחליק, ולך ליפול, במבוכה רבה. להמשך »

באכסניה בסאן פרנסיסקו בה התאכסנתי, ספר אחד קפץ לעיני מהספרייה. הכותרת היתה מסקרנת: The Three Hour Diet. שמעתי על סוגים רבים מאוד של דיאטות – דיאטת כרוב, חלבונים, פחממות. אפילו שמעתי על דיאטות שמבטיחות ירידה במשקל תוך שלושה, ארבעה ימים. אבל שלוש שעות נשמע לי מופרך. ואכן, מסתבר שאין הכוונה לכך שתוך שלוש שעות תרדו במשקל. לא, ההנחה שעומדת מאחורי דיאטת שלושת השעות היא שאנחנו צריכים לאכול כל שלוש שעות, והגוף שלנו יידע לווסת את עצמו. מה נאכל פחות חשוב, אבל מומלץ לאכול הרבה ירקות, חלבון רזה ודגנים מלאים. יכול להיות שזה עובד. לא ניסיתי.

בעוד שב-book-a-minute מתמצתים ספרים שלמים למשפטים בודדים (לדוגמה, את הווידוים של אוגוסטינוס), אבל עדיין יש סיבה לקרוא את הספר המלא, כאן אשכררה גיליתי לכם את הסוד שמהווה את הבסיס לכל הספר הזה. את המידע הסודי הזה גם אתם יכולתם להשיג מהביקורות באמזון. רוצים לעשות דיאטה בסגנון הספר? שום דבר לא מונע ממכם לעשות את זה, ואין לכם שום סיבה אמיתית לקנות או לקרוא את הספר. פשוט תאכלו כל שלוש שעות.

דיאטת שלושת השעות פשוט מדגימה כמה הרעיון של זכויות יוצרים יכול להיות מגוכח. כי יש סיכוי שכרגע פגעתי בקניין הרוחני של כותב הספר, על ידי כך שסיפרתי לכם את הפואנטה שלו. אבל זה בסדר, אני לא לבד כאן. הרבה לפני ששון פאנינג ידע בכלל מה זה כובע בייסבול, סבתא שלו היתה שותפה ברשת שיתוף המדיה הגדולה והוותיקה בעולם, וככל הנראה גם סבתא שלכם: רשת חילופי המתכונים. נכון שלא כל החברים ברשת הזאת משתפים בדיוק באותה מידה (נו, המתכון הסודי של הטשולנט של סבא ירד עם סבתא לקבר, כתוב בכתב ראי ומקודד ב-ROT13. פעמיים.), אבל זה בסדר – זה ככה גם בביטורנט. אבל כן – לשתף מתכונים זה בערך אותו דבר כמו לגלות לכם את הסוד של דיאטת שלושת השעות: קל לאללה. אני לא צריך אפילו לצלם את הדף מספר הבישול, מספיק להגיע עם דפדפת המתכונים שלי ועט. זה קל לאללה כי מידע, בניגוד לחומר, משתכפל מהר, והדבר שהכי קל לנו, כבני אדם, לשכפל ללא סיוע (של מחשבים, למשל), הן  פיסות מידע קטנות, רצוי כאלה שמורכבות ממילים. מתכונים, שירים של יהודה עמיחי, דיאטות.

זה לא שאי אפשר לשכפל דברים אחרים. אפשר. אם קצת השקעה וחיפוש תמצאו באינטרנט כל ספר, תקליט, סרט או פוסטר של הגוניס שאי פעם נוצר, ותוכלו לשמור עותק על המחשב האישי שלכם לנצח נצחים. רק שזה כבר שיכפול באמצעות מכונות. שירים של יהודה עמיחי אפשר לזכור בעל פה, וללמד אחרים.
ולכן מפליא אותי למה אנשים עדיין קונים ספרי דיאטה, עדיין קונים ספרי שירה, עדיין קונים ספרי מתכונים. התשובה לשאלה הזאת, היא כמו פאנצ'ליין לבדיחה עם הדוב: אתה לא באמת כאן כדי לצוד, נכון? אנחנו לא קונים את ספרי הדיאטה כדי לדעת איך לרזות – המידע הזה נמצא שם בחוץ. אנחנו קונים אותם כי זה מגניב אותנו, נותן לנו תחושה מרגיעה ומנחמת. אנחנו אוהבים להסתכל בתמונות היפות שבספרי הבישול. זה בסדר גמור, אני לא נגד. פשוט תוהה. מבחינת השכל הישר, דווקא צורות המדיה האלה היו צריכות להיות הראשונות לקרוס, והנה – הן עדיין עומדות. יכול להיות שהשנים של חשיפה לשכפול והעתקה על ידי סבתות פיראטיות-מתכונים, פיתחו בהם סוג של… חסינות? האם לתעשיית המוזיקה יש למה לחכות, לקוות?

השיער הבלונדיני שלו התבדר ברוח, רוח שלוותה באבק, שכביכול לא נגע בו. אלכסנדר ירד מהסוס שלו, עלה על הגבעה המוגבהת, הקטנה. מולו ניצבים ארבעים ושבע אלף איש. הפלאנקסים במגינים וחניתות הנוצצים, הפרשים, באגפים, על סוסיהם הצונפים.

ההתרגשות עברה באופן ספונטני כביכול בקהל. חניתות החלו לקשקש על מגינים, ההמולה, של כמעט חמישים אלף איש, החרישה אוזניים. אלכסנדר הרים את ידיו מעלה, והס הושלך במישור גאוגמלה.

“אני מאמין, אחי היקרים, שותפי לדרך. אני מאמין בעולם שבו ילד יכול לגדול חופשי, על אדמת גאיה. אני מאמין שכולנו, בניו של זאוס ובניו של בעל, נמצאים כאן על האדמה על מנת לחיות, לחיות כאנשים משוחררים. אני מאמין בעולם שבו הומרוס צריך להשמע באותו משתה כגילגמש. בעולם שבו איש אינו אל. אני מאמין בעולם בו הדיכוי של רוח האדם הוא לא יותר מאגדה שמספרים לילדים לפני השינה.”

החיילים מריעים לו, מקישים שוב בחנית על מגן. הוא מהסה אותם.

“היום, חברים, הוא היום בו נברא עולם זה. היום הוא היום בו נאחד מזרח ומערב, בו נגרש את החושך והדיכוי מהעולם. היום הוא היום שבו השושלת האחמדנידית תסיים את תפקידה ההיס…”

 “קאט, קאט… ”

הבמאי נכנס לפריים, ניגש אל אלכסנדר. “יופי של עבודה וויל, אבל שוב – זה אחמנידית. ואם אתה מתחיל שוב, בוא ננסה עם למהול את הרגש שלך בקצת יותר… סמכות, בסדר?”

אני מודה לאלוהים על הקאט הזה. אם זה היה נמשך עוד כמה דקות, לא היו נשארות לי יותר שיערות לתלוש מהראש. זה לא רק המבטא הבריטי שמתעקשים להצמיד בסרטים לכל דמות מהתקופה הקלאסית, כאילו כל הסנטורים הרומיים התחנכו באוקספורד. אבל זה גם.

אני מנסה ליירט את הבמאי בדרך מאלכסנדר חזרה לכיסא. עוזרת הפקה קולטת אותי, ומנסה ליירט את היירוט, אבל אני זריז ממנה

“סטיבן, אפשר להחליף איתך מילה?”

הבמאי מסתובב אלי, ממצמץ כאילו הוא מנסה להזכר, ואז הפנים שלו מחייכות חיוך דק שמסתיר בקושי רב מאוד את המיאוס שהוא חש מהמעמד הזה.

“כן, פרופסור מילמן, מה אפשר לעשות בשבילך הפעם?”

“תראה, סטיבן, אני מבין הייטב את הצורך בנאוים לפני הקרב. למען האמת, זה היה נוהג מקובל מאוד, תוקידידס שיכלל את האמנות, וקבע את הסטנדרט, ונאום רהוט להפליא מופיע הן אצל פלוטארכוס והן אצל קווינטוס קורטיוס.”

“אוקיי. אז מה?”

“ובכן, אני לא רואה שום סיבה למציא נאום חדש כאשר נאום משובח קיים כבר.”

“זה מרתק, פרופסור מילמן, ממש מרתק. אני אשקול את זה, אני מבטיח”.

עוזרת ההפקה לוקחת אותי ביד

“בוא לכאן בבקשה, פרופסור מילמן, התסריטאי בדיוק ביקש לדבר איתך.”

התסריטאי. אולי לא כדאי להפגיש אותי עם התסריטאי. אני עוד עלול להדגים לו מקרוב כמה סצינות לחימה שמתוארות באנבסיס של אריאנוס. “לגדול חופשי על אדמת גאיה…”

הכניסה לטריילר של התסריטאים עמוסה. עוזר הפקה עמוס בפיצות מבקש ממני במבט שאני אפתח לו את הדלת. אני פותח, הריח של האוויר הקצת דחוס מדי מכה בנחירי המאובקים.

“פרופסור מילמן, שלום, שלום, מה נשמע. אני כל כך שמח שאתה כאן, יש לנו שאלה דחופה ביותר אלייך. תראה, מופעל עלינו די הרבה לחץ מהאולפן לפתח את התסריט כדי שיפנה לעוד קהלי יעד, וחשבנו לשבץ כאן גם איזה סצינה, אחרי הנצחון, שבה אולי אלכסנדר מתיידד עם איזה ילד פרסי שהוא הציל מהמרתפים של דריווש, להכניס קצת הומור לתוך הסיפור הזה, אתה יודע. צריך עוד לשכנע את וויל לשחק מול ילד, אבל מה דעתך, בתור סמכות המקצועית – זה יראה אמין?”

לדאג כוהן, התסריטאי הראשי, יש ריאות גדולות מאוד. הוא מצליח להגיד את כל זה בלי נשימה אחת פנימה. הוא ג’ינג’י מקריח ושמן מאוד ולבוש בחולצת טי-שירט עם הומר סימפסון מצוייר עליה ווסט צלמים עם המון כיסים.

“דאג, שום דבר בסרט הזה לא אמין. שום דבר. “לגדול חופשי על אדמת גאיה…”. אתה יודע בדיוק כמוני שאף אחד לא דיבר ככה אף פעם, עד שנות התשעים, ובוודאי לא במבטא שייקספירי. אני הסברתי לסטיבן קודם שההיסטוריה דווקא מספקת לנו יופי של נאום, אבל בכל זאת אתם מתעקשים להשליך את כל זה לטובת עוד סצינה קיטשית על גאיה. ילד? קטעים קומיים? זה נראה לך אמין? זה נראה לך מציאותי? שהכובש הגדול ביותר שהאנושות ידעה אי פעם (ואל תזכיר לי את המונגולי ההוא!), איש רנסנס ופילוסוף מהמעלה הראשונה יהיה לו את הזמן להתיידד עם ילד? שיהיה איכפת לו באמת מ”עולם שבו הומרוס וגילגמש מוקראים באותו ערב?”. הוא לא ידע מי זה גילגמש, ואם היה יודע…”

אני מסיר את התג שם שלי, ומוסר לו.

“נראה לי שהחוזה שלי מאפשר לי לבטל את מעורבותי בפרוייקט עקב נסיבות של מחקר ארכיאולוגי דחוף, ואם אני לא טועה, בדיוק התפרסמה חפירה חדשה באנטיוכיה שדורשת את נוכחותי המיידית”

דאג לועס את המסטיק שלו. הוא מסתכל על התסריטאים שיושבים שקטים ומסתכלים, מחכים לאקשן, ועל ערמת הפיצות המהבילות. “חברה’, תשאירו לי פה מגש ותנו לנו כמה דקות לבד?”

כולם מתפנים, שועטים לעבר הפיצות.

דאג מתיישב, לוקח מגש, מפריד משולש, ומציע לי. אני מסרב. הוא דוחף את המשולש אל תוך הפה שלו, וממשיך ללעוס.

“דוק, תקשיב. אני יודע שאנחנו נראים לך כמו חבורה של קלישאות הוליוודיות שרק רוצות להכניס עוד כסף מ-product placement.” ההתפרצות האחרונה שלי היתה על הלוגו של ראלף לורן על האוכף של אלכסנדר.

“אבל תראה, בוא נדבר שניה ברצינות. אתה היסטוריון, נכון?”

“פרופסור להיסטוריה עתיקה, אוניברסיטת טאפטס.”

“מתמחה בתקופה ההלנית. עניין  מיוחד עם יהודים באלכסנדריה, אם אני זוכר נכון?”

“כן”.

“אוקיי, והבחור הזה, אלכסנדר, שעליו אנחנו כותבים, מתי חי?”

“קרב גאוגמלה התרחש בשנת 331 לפני הספירה, ואם אתה לא יודע את זה, אז זה חבל מאוד”

“יודע, יודע, אבל אני מנסה להגיע לנקודה כאן. ומאיפה אנחנו יודעים עליו?”

“אריאנוס הוא המקור הקדום ביותר, עם שורשים שמחוברים לאריסטובולוס, קלייסטנס ו..”

“והמקור הקדום הזה, ממתי הוא?”

“בערך מהמאה השניה לספירה, פלוס מינוס. אף אחד לא יודע בוודאות”.

“אז רגע, בין הקרב הזה ובין התיעוד הכי מוקדם שלו עברו 400 שנה, זה מה שאתה אומר?”

“כן, אבל דורות שלמים של היסטוריונים כתבו על אלכסנדר, חקרו את הקרבות שלו, שיחזרו אותם בצורה אמינה להפליא, ולא נדרשו להמצאות מטופשות כמו ילדים וגאיה”.

“תן לי להבין. במשך כמעט אלפיים שנה אנשים המציאו דברים על אלכסנדר. כשזה נכתב בלטינית ויוונית זה נחשב היסטוריה, וכשזה נכתב באנגלית אז מה?”

“כותבים רבים כתבו היסטוריות אלכסנדרוניות באנגלית! וויליאם טארן, לדוגמא, כתב”

“זה לא זה שכתב בשנות השלושים? זה שאמרו עליו שהתייחס לאלכסנדר כ”ג’נטלמן סקוטי שהביא את התרבות המערבית לברברים?”

אני זז קצת באי נוחות. “כן, נו, אז זה היה אז, ואתה יודע איזה רוחות נשבו אז. היום אנחנו כבר יודעים… יותר”

“תראה, פרופסור מילמן, לי נראה שקצת קשה לך להודות בעובדה שהשקעת את החיים שלך בסיפורים עם טעם משתנה. לי נראה שוויליאם טארן הזה כתב על אלכסנדר מהזווית שלו, של גזעים ועליונות, וזה היה אחלה באותה תקופה. ואנחנו כותבים את האלכסנדר שלנו. אתה יודע, קצת ניו אייג’, קצת פוסט קולוניאליסט, קצת הומו בשביל הפריזורה.”

“אבל אריאנוס…”

“כתב אלכסנדר של הרומאים, עם זין גדול והרבה מאצ’יזמו.”. אני נהיה אדום.

You should really mellow out, dude, הוא אומר, ומציע לי ג’וינט. אני נועץ בו מבט ששלושים שנות הוראה פיתחו בי, והוא חוזר למימדיו הג’ינג’יים הטבעיים. הוא מדליק אותו, נושף פנימה את העשן.

“תראה,” הוא אומר “אל תבין אותי לא נכון, יש לי המון כבוד להיסטוריה.” הוא דוחף עוד משולש פיצה לפה.

“אז כבד את ההיסטוריונים שכתבו אותה, שעל כתפיהם היא נשענת!”

“העניין הוא, פרופ, שבמקצוע שלי אני משקר, ופגשתי יותר מדי שקרנים. אבל גיליתי משהו מעניין. אנשים תמיד ישקרו, תמיד יכולים לשקר. אבל הקטע בסיפורים, זה שהסיפור, לבד, לא יכול לשקר. רק כשאתה מקיף אותו במשהו.” הוא לוקח עוד ביס מהפיצה. “באמת, דוד, כדאי לך קצת to chill, לפני שכל הניצבים יורדים לחדר אוכל. זה לא שאתה לא צריך להאמין, פשוט תדע במה. במקצוע שלי למדתי שאסור לסמוך על המספר, באמת. רק על הסיפור. “

אחד הדברים החתרנים והמהנים ביותר שיצא לי לעשות בשנה האחרונה, בעזרתו יוצאת הדופן של ג'וני, הוא לכתוב את "קפסולת זמן", במאקו. מאקו הוא אתר שפונה ללא בושה למיינסטרים של המיינסטרים הישראלי. זה האתר שמארח את האח הגדול. "קפסולת זמן" הוא טור היסטורי שלי, במדור הדיגיטל. רק השילוב הזה מסב לי עונג. העובדה שלמעלה מחצי מהטורים שלי עד כה עסקו בימי הביניים או בעולם העתיק, ושבמאגר הטאגים של מאקו יש את המילים "קודקס" או "המלך-כהן יוחנן" גם היא משמחת אותי. בקפסולת זמן אני מנסה להראות כל מני תופעות היסטוריות, שקשורות, למרבה ההפתעה להווה התקשורתי והטכנולוגי של היום. יש שם המון היסטוריה. אבל לא בגלל זה שווה ללמוד היסטוריה.

במסיבה, לפני שנים רבות, חנון אגרסיבי אינטלקטואלית ניסה להרגיש טוב עם עצמו על ידי כך שילעג למישהי בגלל שלא ראתה את הנסיכה הקסומה.  "מה, אני לא מאמין. זו יצירת מופת. איך את יכולה להיות כל כך בורה?" הוא שאל. האינסטיקנט הראשוני שלי היה לגשת אליו ולשאול אותו אם הוא קרא את (הכנס שם או רשימה ארוכה של יצירות מופת), לא כדי להראות לו ששלי ארוך יותר, אלא כדי להדגים לו שיש רשימה אינסופית של יצירות מופת, ושתמיד יש דג גדול יותר – יצירות שלא נכיר או יצא לנו לקרוא/לראות/לשמוע, ושזה בסדר, שבמידה מסויימת, לבסס את האגו שלך על ידע זה מטופש. תמיד יהיה תחום שלא תדע. אנשים שחושבים שהולכים ללמוד היסטוריה כדי לצבור ידע היסטורי עשויים להתאכזב. לא תצליחו לדעת את "הכל". גם אם תדעו את כל הקרבות במלחמה הפונית השניה, אז עדיין מישהו יכול להסתכל עליכם בבוז על כך שאתם לא יודעים את כל הקרבות במלחמת מאה השנים. שלא לדבר על כל אלה מהחוג למזרח אסיה שבטוחים שההיסטוריה התרחשה גם מחוץ לאירופה (!).

אז למה בעצם ללמוד היסטוריה? ומה אפשר לעשות עם זה חוץ מללמד היסטוריה, או תואר מתקדם?

מה שקורה כשלומדים היסטוריה חברים, זה שלומדים לקרוא. היסטוריה, משמעות המילה המקורית, היא חקירה. חוקרים את המציאות, אבל ברטרואקטיבה. כי לא היינו שם כשזה קרה. המציאות היא דבר מורכב להפליא – היא מורכבת מאנשים (פסיכולוגיה, סוציולוגיה), ממקומות (גיאוגרפיה, גיאולוגיה, אגרונומיה), מאינטראקציות (כלכלה, אסטרטגיה, פוליטיקה). אבל איך בכלל נגיע למציאות הזאת אם היא בעבר?

בשביל זה יש מקורות. תעודות. טקסטים. רק שמקור היום הוא כבר מזמן לא רק צו של מלך או בולה של אפיפיור, וטקסט הוא כבר מזמן לא רק משהו שכתוב באותיות. את הטקסטים הללו, את המקורות האלה, קוראים ההיסטוריונים. זה מה שהם עושים. זה השער שלהם למציאות של העבר. מוגבל? מוטה? אולי. אבל זה מה שיש, לפחות עד שהחברה מרפא"ל יתנו גישה למכונת זמן שלהם גם לאקדמיה הישראלית.

ובגלל שזה מה שיש, ולפעמים מה שיש הוא ממש, אבל ממש מעט (פרגמנטים, עמודים בודדים), היסטוריונים נהיו ממש, אבל ממש טובים בלקרוא טקסטים. לא מדובר רק בהבנת הנקרא, אלא גם בבילוש אחר הרמזים, ביכולת לשחזר ולהבין את הקונטקסט, מה שעוטף את הטקסט.

כל זה קפץ לי בעקבות שני ספרים שאני קורא במקביל עכשיו. הראשון הוא "עולם חדש מופלא", שמפליא אותי שוב, שנים אחרי שקראתי אותו. השני הוא "1421 – השנה בה סין גילתה את אמריקה" – ספר היסטוריה/גיאוגרפיה פופולארי על המסעות הסודיים של סין האימפריאלית ברחבי העולם במאה ה-15.

קריאה ועיבוד של מידע הן מהמיומנויות הכי חשובות היום, לחיים. היוכלת להבין מתי מורחים אותך, ואיך, למשל. להבין מתי מצג של אמת הוא רק מצג, ואיך הוא נבנה כדי להיות משכנע. להבין את הרמזים הסמויים. את שני הספרים הללו אני קורא להנאתי, לא כמבקר ולא כהיסטוריון. אבל עדיין הרגישות לטקסט שלימודי ההיסטוריה מפתחים בך גורמת לדברים לקפוץ לעין. סיפור שמוצג כהיסטורי -  טוען לכתר סיני שמתחפש לקבצן במשך שנה כדי לברוח מרודפיו, וממלא את אחד הפארקים בביג'ינג בברווזים על מנת שגעגועיהם יסתירו את קולות החיילים שמתחבאים שם, ידגדג כל מי שמאומן בקריאת היסטוריה.

היכולת לקרוא, לפענח ולנתח טקסטים על מנת לקבל גישה לעבר, והצורך להרגיש בנוח עם ארגז כלים רחב (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, ספרות וכו'), שאיתו אפשר להבין את המציאות שמופיעה מהטקסים הללו, מהווים ביחד חבילה די מגניבה של כישורים אינטרדיציפלינריים, בדיוק מהסוג שכל מני עבודות דורשות בתחילת האלף השלישי. ולכן כן, היסטוריה אולי עוסקת בעבר, אבל נותנת לנו כישורים פנטסטיים גם להתמודד עם ההווה.

מסיבות רחוב הם מאורע משמח, אין ספק. לפני שנה, לאחר שהננס ואנוכי ערכנו את מסיבת פורים בביתנו, ולאחר שהעברנו בוקר, צהריים ואחר צהריים שלמים בלהתעלם מהבלאגן שנשאר, החלטנו לנוס מהבית ולאכול סושי. בדרכנו לסאקורה, שמענו קולות רמים בוקעים מאחד הרחובות, וכך נקלענו למסיבת פורים של רחוב מיכ"ל. היה כיף כל כך, שכמעט וויתרנו על הסושי, אך בצעד אסטרטגי ונבון החלטנו לרקוד מעט, לאכול, ולחזור.

ביום העצמאות לפני שנתיים ארזתי את המאסטר הפיליפיני שלי בבית, והלכתי לפזז במסיבת רחוב בפלורנטין. התחושה בשתי המסיבות היתה נהדרת. לא רק המוזיקה הטובה, האנשים המחייכים, אלא מין תחושת קרנבל אמיתית, כזאת שמגיעה מהשורשים. כנראה שחלק ממה שעושה מסיבה לטובה הוא התבלין הניאו-מרכסיסטי-מוכה, זה שאומר "Ha! A party for the people, by the people, of the people!".

מצד שני, יש את אפקט השנטיפי. עד כמה שזה ישמע מפתיע, יצא לי לפקוד את פסטיבל שנטיפי הראשון, כמו גם את פסטיבל "בראשית" הראשון. אפילו בשנטיפי השני הייתי. גם שם היה כיף לאללה. לזה שהייתי בן 17 היה קשר לכך שהיה לי כיף שם. אבל עוד דבר שהיה שם כיף היתה התחושה שאני לא מוקף בקהל. במופעי קסמים או במעשי נוכלות קוראים להם Marks. בבידור של היום אנחנו רגילים שיש הפרדה ברורה בין המופיע ובין הקהל. השנטיפי הראשון, ומסיבות הרחוב שהייתי בהם עד כה, התאפיינו בטשטוש של הגבול הזה, שהפך אותם לכיפיות יותר. כמו בלינוקס, שאם מישהו מרגיש שהוא רוצה תוכנה או פיצ'ר מסויים הוא מוזמן לתכנת אותו, כך גם במסיבות הללו: רצית שיהיה פינה שבה מנגנים פאנק? יאללה – תרים את זה. כשכוח המשיכה של המציאות נמוך, אנשים יכולים לקפוץ גבוה.

האפקט הזה נגמר בשנטיפי השני. היום, תצטרכו לשלם לי הרבה, הרבה כסף כדי להגיע לפסטיבל כזה. הרבה.

במסיבת הפורים השנה, בפלורנטין, היה יותר רחוב, פחות מסיבה. עדיין יש משהו מ-א-ל-ף בלהסתובב ולראות עשרים, שלושים, ארבעים אלף איש ברחוב מחופשים. בלהרים את המבט למעלה ולראות את המרפסות הקטנות, משתוקקות הבריזה, של פלורנטין מלאות באנשים רוקדים כאילו כאן זה לא פלורנטין אלא ניו-אורלינס במרדי גרא. מצד שני, האנשים הללו, רובם באו בתור צופים. חיכו שיבדרו אותם, ובמידה מסויימת – התבדו. השנה היתה פחות מוזיקה, פחות ריקודים. גם כי היה צפוף בצורה בלתי סבירה (אני נהיה עצבני מאוד כשצפוף לי), אבל גם כי המסיבה הפכה למוסד, למשהו מובן מאליו, שמלא באנשים שמחכים שיגישו להם, במקום אנשים שמרגישים צורך לבשל בעצמם.

מגדל צדק היה אחד מהסודות האלה, שכל אחד היה בטח שהם שלו, למרות שהוא התנוסס לו בריש גלי על ראש גבעה. גילינו אותו לפני 10 שנים לערך, כשניסינו להכנס לאנטיפטרוס, שבדיוק הפך להיות גן לאומי, והשומר אמר שאסור וסגור. הסתובבנו מדוכאים, כשפתאום הבחנו במבצר ענק על גבעה לא רחוקה, בראש העין. עצם קיומו של מבצר כל כך ענק אך נטול שם ליד אנטיפטרוס נראה לנו בלתי סביר להפליא. למה את הדבר הזה אנחנו לא מכירים? כשהתקרבנו, ראינו שאין שבילים, אין חנייה. יש כמה מחצבות פוסט אפוקליפטיות מעדות מקס הזועם בדרכים, והרבה סברס פרא. כשטיפסנו במעלה הגבעה היינו בהלם. מבנה ענק, רב קומתי, ונטוש להפליא שנראה יותר כמו טירה באירלנד מאשר משהו ליד ראש העין,  משקיף לו על כל מישור החוף מערבה (היום רואים עד עזריאלי) ולנוף קסום מזרחה.

בכמה חדרים היו תקרות עם פיח ממדורות, באחד מהם היה מזרק או קונדומים. למקום היה ריח של סכנה, של הרפתקאה, כמו שצריך להיות, והעובדה שאף אחד לא הכיר אותו ( "מכירים את המבצר ליד אנטיפטרוס?" "אתה מתכוון לאנטיפטרוס?" "לא…" ) רק הוסיפה לכך. כמו בניינים נטושים בתל אביב, או תושביה של לונדון התחתית, מסתבר שגם מבצרי ענק בראש העין מסוגלים להעלם מן העין.

במשך השנים מגדל צדק הפך להיות מעין "מקום פרטי" שלי, ומסתבר של עוד אנשים. אירגנתי שם 2 ערבי סיפורי אימה, אנשים עשו שם קומזיצים, ארגנו שם משחקי תפקידים. כל מי ששיחק D&D אי פעם בחייו תמיד תהה, בוודאי, מאיפה הגיעו ה"חורבות ליד העיר" שהרפתקנים תמיד הולכים לחפש בהם אוצרות. כל מי שגר בראש העין בטח יודע.

אתמול, שוב הלכנו לבקר שם. וגילינו שסגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט. לא בדיוק סגרו – יש גדר ומחסום, אבל כוחות השוק עקרו אותה במקום נכון ואפשר להסתנן. אבל פתאום יש סורגים על החלונות, ומעברים שסגורים כי  מסוכן, ותקרות בטון עם צינורות חשמל. רשות הטבע והגנים החליטה שצריך לשפץ על ידי הוספת מדרגות גרניט פורצלן ותאורה.

כילד בכפר סבא, ממש ליד הבית, היה מין שדה בור כזה, שבו שיחקנו. קראנו לזה, למרבה האירוניה "השטחים", וכשהתחילו לבנות שם, חשבנו איך אנחנו נלחמים עליהם. זה היה סוף שנות השמונים ורעיונות כאלה היו פופולאריים. מה שהיה קסום ב"שטחים", ומגדל צדק, היה החצי פראיות שלהם, הנוכחות שלהם כמשהו לא מגודר, לא מסומן, מקום שבו אולי עוד יש מפלצות מפחידות בחושך, כי לא הכל מואר. יש מעט מקומות כאלה בעולם שלנו, והם נעלמים.

אנחנו לא לומדים שום דבר מג'ראד דיאמנונד. חיידקים הם שהפכו אותנו למי שאנחנו, לא פחות מניקיון ידיים אובססיבי.

על מגרש חבס, עוד שדה גדול במרכז כפר סבא, בנו את קניון ערים. אתמול איבדנו, כנראה, את מגדל צדק למסלול המהיר לאולם חתונות.

(!השלט החדש. בזה שמעליו, הישן – סכנה)

בעקבות הוויכוח שהיה לי עם ג'וני על הג'יימס בונד האחרון, ראיתי לא מזמן שוב את הסרט השלישי בסדרת ג'ייסון בורן, The Bourne Ultimatum. אני חייב להודות שהסדרה הנ"ל חביבה עלי מאוד, בגלל הקצב שלה, האפלוליות שלה, והבחירה שלה באומנויות לחימה פיליפיניות לכוריאוגרפית הלחימה. הרעים הם בדרך כלל ה-CIA, והטובים הם ג'ייסון בורן, ולעיתים בחורה מזדמנת.

בסרט השלישי, יש סצינה שבה מנסים לעקוב אחר עיתונאי ואחרי ג'ייסון בורן. הרעים יושבים בניו יורק, והטובים נפגשים בלונדון, בתחנת רכבת. בסרט, כמו בחיים האמיתיים, כל סנטימטר של לונדון, מכוסה במצלמות אבטחה, שמשמשות את כוחות הבטחון שם לדברים טובים, או כך יש לקוות לפחות. מה שהיה לא אמין בסרט לא היה הכיסוי, אלא הקלות שבה אנשים במשרד של ה-CIA התממשקו ל-feed של המצלמות הבריטיות. כמה לחיצות כפתור, והנה – המערכות שלנו מדברים עם המערכות של הבריטים, והכל סבבה. ועל זה נאמר: מיי טוכעס. כי המכונות שלנו, מה לעשות, לא מדברות אחת עם השניה. זיו קיטרו הסביר לפני כמה זמן בכתבה שהוא רוצה מכונית מעופפת. את האמת, שגם אני, אני פשוט לא בטוח אם זה רעיון טוב כמו שהוא מגניב. מה שאני כן רוצה, זה שדברים יתחילו לדבר אחד עם השני, בכל המישורים. בקלות. תמיד.

האייפוד שלי,למשל: אני רוצה שהוא ידבר עם הרדיו של האוטו שלי, ועם רמקולים של בית שאני מתארח בו, ועם הפלאפון שלי. אני לא רוצה לעשות שום דבר בשביל שזה יקרה, לא יותר מנפנוף ולחיצה על כפתור או שניים. תיאורטית אני יודע איך לגרום לאייפון לנגן מהרמקולים שלי בבית – קוראים לזה כבל PL ל-RCA (ללא ספק הכבל השימושי ביותר בתולדות האדם). אבל כדי לגרום לו לדבר עם הרדיו באוטו כבר צריך כבל אחר, ועם הפלאפון כבל שלישי, וכן הלאה. הפלאפון שלי יכול, תיאורטית, לדבר עם המחשב שלי, או עם המזגן שלי, אבל זה בערך כמו להגיד שאני יכול להעביר מסרים בכל שפה, כל עוד אני מסתובב עם צבא של מתורגמנים. או כבלים.
עכשיו, אני לא הראשון שאיתר את הבעיה הזאת. בארכיון ההיסטורי הנפלא שנקרא "גליונות Wired משנות התשעים", שאני משום מה אוהב לקרוא תוך כדי אכילת חביתה, נתקלתי בכתבה מדצמבר 95, שמתארת את ההשקה ותהליך ההתממשות של "הדבר החם הבא" – ג'אווה. ג'אווה התחילה כספין אוף של פרוייקט של סאן שאמור היה לעשות משהו ממש כזה – לגרום לכולם לדבר אחד עם השני, פרוייקט שנקרא אז Oak. אלון או יאווה – עדיין המכשירים שלי לא מדברים אחד עם השני.

כשהתחלתי לחשוב על זה, ניסיתי להבין למה בעצם לא. הרי יש מיליון תקני תקשורת. למה אין נדידה, לאורך הזמן, לכיוון של התכנסות, ובמקום זה רק כל הזמן התפצלות לתתי תקנים למיניהם? איפה הזמנהוף המקומי שיעשה סדר? שאל את זה יפה אהרון אמיר ניל סטיבנסון ב-Snow Crash, כשגיבור הספר הירו פרוטגוניסט מנסה להבין, תוך כדי היותו supreme ninja mage hacker lord, למה לשפות יש נטייה להתרחק זו מזו, להשבר לרסיסים, ולא להתקרב. צרפתית, איטלקית, פורטוגלית, רומנית, ספרדית – זה הכל לטינית שנשברה, כל אחת בדרכה שלה. למה זה? ואיך מתמודדים עם זה?
אז פתרון אחד הוא באמת תרגום, כשכבה מתווכת. אבל זה פתרון שעובד טוב למקרים ספציפיים, הוא לא פתרון כללי, לפחות עד שנמציא את ה-Bable fish, ונדרס במעבר חציה. הנסיון מראה שהתשובה לזה, לפחות בשדה שפת בני האנוש, הוא כינון של Lingua Franca, שפה שכווולם מדברים, או אמורים לדבר. כפי שהשם רומז, פעם זה היה צרפתית. היום זה אנגלית. מחר סינית אולי, מי יודע. במשך מאות שנים, עד המאה ה-18 בערך, יכלו כל מלומדי אירופה להתכתב זה עם זה על נושאים משותפים, כי היה ברור שכל בן תרבות יודע לטינית, וכותב בה את ממצאיו. היום רוב המחקרים שמפורסמים מפורסמים באנגלית (מלבד איים בזרם פה ושם).

הבעיה היא, שזה מדכא. זה מדכא בגלל שלמיטב ידיעתי, רוב ה-Linguae Francae הגיעו מאיזשהו אקט של הגמוניה. מזה שמישהו ניצח. לטינית הגיעה בגלל שהרומאים ניצחו ונשארה בגלל הכנסייה וביתה המופרעת, האוניברסיטה. הצרפתית הגיעה בגלל הנורמנים והאליטה הצרפתית. האנגלית של היום היא תוצר של הגמוניה כלכלית תרבותית. אם מייקרוסופט או אפל היו מעצבים את כל המכשירים שלנו, יש סיכוי שהם היו מדברים אחד עם השני. מצד שני, האם היינו רוצים לגור בעולם כזה?