קורות ממלכת עילם

יש קונבנציה כזאת, בקרב אמני לחימה, שלא מתעסקים עם השאלה. השאלה היא דבר מביך שמעניין ילדים קטנים. לא אמני לחימה רציניים. כי אי אפשר, הרי, לענות באמת על השאלה "איזו אומנות לחימה הכי חזקה/יעילה/קטלנית.”. אם תשאלו אמן לחימה רציני, לא מתאמן מתחיל ומתלהב, הוא יסביר לכם למה השאלה הזאת לא רלוונטית. “הכי יעילה למה? ללחימה בזירה או ברחוב?” “הכי יעילה למי? לאישה קטנה או ללוחם סומו?”. אנשים יספרו לך את הסיפורים איך למרות שאייקידו או טאי צ'י נחשבת לאמנות רכה, אז איך המאסטר שם כיסח מתאגרף. לא אוהבים לדבר על השאלה מכמה סיבות. קודם כל כי השאלות האלה (למי, למה) הן באמת שאלות טובות ונכונות. סיבה נוספת, שבאמת קשה להבין כשרק מתחילים להתאמן, זה שלרוב זה לא באמת משנה. אבל הסיבה השלישית שאמני לחימה לא אוהבים לדבר על השאלה, היא פוליטיקלי קורקט. כי אם תיקח כמה אמני לחימה, תשים אותם בחדר סגור עם כמה בירות ובלי שום מחוhבות לפוליטיקלי קורקט, כולם בסופו של דבר יסכימו שמישהו שמתאמן עשור ברצינות באגרוף תאילנדי ו-BJJ יקרע את התחת של מישהו שמתאמן ברצינות בטאי צ'י, ברוב הסיטואציות. לא נעים, ולא נכון תמיד, אבל במספיק מקרים.

אז מה לא כולם לומדים איגרוף תאילנדי וב-BJJ? כי כמו שאמרתי, יש יותר לאומנויות לחימה מלהיות הכי חזק וקטלני. אבל השאלה הזאת והפוליטיקלי קורקט שעוטף אותה הדהדו לי בימים האחרונים, פה בהודו.

אני חי כעשור בתל אביב, ולמרות שממש בדקות אלה אני מגולח למשעי, יותר ממחצית החיים שלי אני עם זקן צרפתי ומשקפיים, ולפיכך יש ספקטרום מוגבל למדי של דעות פוליטיות בו אני יכול להחזיק.* זו הסיבה שהמחשבות הממש לא פוליטיקלי קורקט האלה מייסרות אותי עד מאוד. אבל עדיין, אחרי שבועיים (שלמים!) בהודו, יש בי מקום שממש מבין את הבריטים, והיחס שהם פיתחו בזמנו ל"נייטיבז".

אני מודע לכל הסייגים. תרבות היא דבר יחסי. דגו של אדם אחד הוא רעלו של האחר, וברור שהודו נראית מטופשת, מטונפת, מקטינת ראש לי, יציר התרבות המערבית. אבל רבאק: היום סיימנו לאכול ארוחת בוקר במלון שלנו. היו לנו ריבועי נייר כאלה שעליהם נחה הצלחת, כמו במסעדות מזרחיות. כשסיימנו לאכול, המלצר לקח את הצלחות, ניגב את הניירות המטונפים עם סמרטוט, וערך את השולחן מחדש. צריך היה להיות מאוד עיוור כדי לא לראות את הכתמים שנשארו מארוחת הבוקר שלנו. המלצר שלנו לא היה עיוור. זה פשוט לא היה מה שאמרו לו לעשות, ולכן הוא לא עשה את זה. ותבינו – אנחנו במלון שעולה פי שש מהמלון הכי יקר שכנראה אי פעם שהיתם בו בהודו. אני יודע, גם נקיון זה דבר תרבותי, אבל רבאק.
הקטע הזה של לאכול עם הידיים מפליא אותי, לדוגמא. השכנים שלכם, הסינים, המציאו את הדבר הגאוני הזה שנקרא צ'ופסטיקס. זול, היגייני – אל תגידו לי שלא ראיתם. אף אחד לא חשב שזה רעיון טוב יותר?

התחושה האשמה שמתבשלת אצלי היא שאולי תרבות זה גם קצת כמו אומנויות לחימה. הכל יחסי וכל תרבות יש לה את החן והיופי שלה, ואת ההתאמה שלה למציאות בה היא נוצרה, אבל רבאק, בחדרי חדרים, אין על התרבות המערבית. יכול להיות שהיה לי קל יותר להשקיט את הקולות האלא אלמלא האנגלופיליות ההודית הסוחפת. ראינו פה סרטון במוזיאון התה המקומי. חצי ממנו היה הערצה לבריטים החכמים/אדירים/מגניבים/גאונים שגילו (כן, כן!) את מונאר וייסדו בה את תעשיית התה. במוזיאון אחר בקוצ'ין הציגו תמונות היסטוריות של שושלת הנסיכים המקומית. הנסיך בצילום הוותיק ביותר עדיין לבש חיתול, אבל מירב תשומת הלב הוקדשה לדורות המאוחרים יותר, עטויי מחצלות אוריינטליות וענודים, כולם, את אות האבירות שקיבלו מהמלכה וויקטוריה או ממשיכיה. מכל מקום הם משדרים "תודה בריטים, שבאתם והראתם לנו את הדרך הנכונה".

האם יכול להיות שההודים הם בבסיסם מטונפים? יכול להיות כזה דבר? ברור לי שזה לא כל ההודים, ושבכלל אין כזה דבר שנקרא "הודו". ברור לי שאני מתעסק עם הכללות.
ליאת טוענת שזה עניין מעמדי. שבמעמדות הגבוהים יותר בהודו זה נראה אחרת. יכול להיות שהיא צודקת, אבל אני לא יכול לדמיין אף אחד בישראל זורק את הזבל שלו לתוך הגנגס ואז שותה ממנו, ככה ישר. ואני לא יכול לדמיין אף אחד בישראל מתנהג כמו המלצר שלנו היום בארוחת הבוקר.

יש לי הסברים, אל תבינו לא נכון. יכול מאוד להיות שההודים נקיים מאוד, רק בצורות שאני לא שם עליהם את הדגש. כששטנו ב-Backwaters – התעלות שחוצות את כל קראלה, אחד הדברים שראינו יותר מכל זה נשים מכבסות, באובססיביות אלימה. יכול להיות שההודים מזועזעים מהעובדה שאני נכנס עם סנדלים לתוך החדר שלי, שזה מה שנראה להם מטונף. אני עדיין מרגיש ששלי צודק יותר.

אני כמעט מתפתה להעלות השערות לגבי התפקיד של הקאסטות בכל הסיפור הזה, ואולי לשער על היעדר הדחף המערבי של האדם לשפר את גורלו (נו, קתולים טובים הולכים לגן עדן, וובר והפרוטסטנטים) אבל נראה לי שזה יהיה אביסלה שטחי. אז לא. וכן, אני מודע לתרבות הגבוהה המדהימה של הודו, למקדשים והארכיטקטורה והרפואה והשירה, הפילוסופיה והיוגה. שיש כאן חברות מקומיות מייצרות מכוניות ומשאיות וכורים גרעיניים. אני פשוט לא מבין איך. מצד שני, אני כאן רק שבועיים.
או שזה משהו אחר. כי בסופו של דבר, גם אני לא מתאמן באיגרוף תאילנדי ו-BJJ, אלא באמנות לחימה הפילפינית האיזוטרית שלי. אני עושה את זה כי זה מה שמתאים לי. היה משעמם אם כולם היו מתאמנים באותו דבר, יעילות Is highly over rated, והשוואה תמידית בסגנון “מה הכי טוב” היא באמת מטופשת. יכול להיות שהודו Simply Is. ושזה בסדר גמור. אולי פעם גם אני אהיה.

*אם כי אם היה לי מבטא בריטי טוב יותר אולי הייתי יכול להיות רשע באיזה סרט.

1. זה הכה בי בכביש שמוביל למונאר. הסיטואציה היתה טעונה גם ככה. חלק ניכר מהיום הוקדש ללנסות להבין האם נוכל לנסוע מדלהי לדהרמסאלה ברכבת, או יותר נכון, בהתמודדות עם האתר של חברת הרכבות ההודית, אנדרטה מונומנטאלית להלך הרוח ההודי, והאתר הגרוע בעולם כולו, . את השעה ורבע האחרונות העברנו בלנסות להזמין מונית למלון שבו בדיוק הזמנו חדר למחר. עובדי המלון, המפונפן ויקר בצורה בל תאומן בסטנדרטי הודו פשוט לא הצליחו להביא לכך שרכב ממונע יקח אותנו את ה-3 ק"מ מהמלון לעיר, או לבית ההארחה שבו התאחסנו, וזאת למרות צי המכוניות שעמד שם בחוץ. כשהצבעתי עלי קיומו, הם פשוט אמרו "Sorry sir, the driver is not here". כששאלתי האם אין אף אחד במלון שיכול לנהוג ברכב הזה, הם בהו בי ונענעו את ראשם מצד לצד. אחרי שעה ורבע שבה הובטח לנו ש"עוד חצי שעה יגיע הנהג", הצלחנו לשכנע נהג שבמקרה הוריד נוסעים לקחת אותנו לא, חס וחלילה למחוז חפצנו, אלא למונאר הקרובה. חשבתי ששם נוכל לתפוס מונית או ריקשה למלון שלנו, אך לא. מסתבר שגם לאחר שנעצרה הריקשה המיוחלת היה איזשהו הליך בירוקרטי מורכב מאין כמותו שדרש אישורים מהבוס שלו, הממונה על הבוס שלו, ולפחות חמישה מיורשיה הישירים של אינדירה גנדי, כדי שבסופו של דבר יוחלט שריקשה אחרת תיקח אותנו. ואז, כאמור, זה היכה בי. הפחד. למדינה הזאת יש נשק גרעיני, ואנחנו מפחדים מאיראן?

2. הכל כל כך מבולגן כאן, שאפילו את הלאומים הם לא הצליחו לעשות כמו שצריך. במסעדה המקומית מגישים appam שהפך למלאווח עם רסק, בעלת ההום-סטיי הפולנייה שלנו היתה לבבית ושופעת חיות, ובעל ההום סטיי הנוכחי שלנו, הודי אסלי מבחוץ, התברר כפולנייה מהגיהנום, כשהגיש לנו את אחת מארוחות הבוקר המגעילות שאכלנו כאן, וריחף סביבנו כעשר דקות שלמות כדי להראות לנו איך לאכול אותה (רמז: מערבבים עם הידיים), ולוודא שאנחנו אוכלים אותה. הצלחנו להוציא אותו מהחדר כשהוא החל לעשות סימנים של לסדר לנו את הבגדים, והבנו שאנחנו בבעיה. לא היתה שום דרך שהיינו מצליחים לאכול אפילו חצי מיציקת הקוקוס ואבקת אורז שלפנינו. אבל מה תגיד הפולנייה? למזלנו, ארוחת הבוקר הוגשה לנו בחדר שלנו, שכלל גם שירותים פרטיים… ליאת חשבה שצריך לזרוק את הכל, ואני טענתי שצריך להשאיר קצת, שיראה טבעי יותר. ליאת צדקה.

הודי פולני לאללה: "מה, לא אכלתם כלום! זה לא טעים לכם?"
טל: "לא, אכלנו, זה פשוט… אני מאוד מלא!" (טופח על הבטן של).
הפ"ל: "לא לא, אני חושב שאתם לא אוהבים את האוכל הזה…".
3. כשאתה מטייל אתה יוצא מה-Comfort Zone שלך. זה נכון כמעט מעצם הגדרת הטיול. אבל מן הסתם, כשאתה מטייל למדינות נידחות, המרחק מה-Comfort Zone גדל. הנוחות הזאת היא לא רק הנוחות הפיזית – המיטה שלך והאסלה שלך. חלק ממנה היא העובדה שאתה זר. אתה לא מכיר את המנות בתפריט, אתה לא יודע איפה קונים נייר טואלט, או במקרה של הודו, אתה לא יודע אם מותר לך לשתות את המים או שהגיע הזמן לשלוף את כדורי היוד. למרות שאני מספר לעצמי שאני די בתול בכל העניין הזה של דרום מזרח אסיה, פתאום קלטתי שאני מבלה פה כמה שבועות טובים מכל שנה מ-2006. הרוב בפיליפינים, אבל לא רק. אומרים שאלימות מגיעה כשאנשים לא יודעים לבטא את עצמם. חלק מהקושי כאן בהודו הוא הפגיעה באוטונומיה. במובנים רבים אתה הופך שוב לילד. ממצב שדברים בסיסיים כמו לאכול, או לישון, או להתנייד ממקום למקום הם לגמרי דברים שאתה יוכל לעשות לבד, אתה עובר למצב שבו בכולם אתה תלוי בחסדיהם של מתווכים, שבחלק מהמקרים התקשורת איתם מרגישה כאילו אתה בתוך דיאלוג של חנוך לוין, כשלפחות אחד מהצדדים מסטול מהתחת.

4. . זה מדהים שבאומה שהמציאה את המושג "קארמה", שמשמעו "סיבה ותוצאה", לא מצליחים להבין שאם תזרקו את הזבל שלכם לתוך מי הנהר או התעלה שאותם אתם שותים ושאת הדגים ששוחים בהם אתם אוכלים, התוצאה תהיה שלילית.

5. ובכל זאת, מילה על מונאר. תמיד יש פער בין הגלויה, בין הצילום בברושור או באתר, ובין מה המציאות.
ומדי פעם מגיעים למקום שבו זה לא ככה. שנה שעברה זו היתה סאפה, בוויאטנם. הפעם זו מונאר, שמרבדי התה המוריקים שלה פורעים לחלוטין את הצ'ק.

1. אנחנו בקראלה. הם קוראים למדינה שלהם "God's own country". אם הדבר נכון, אלוהים שכח לקנות מזגן.

2. קוצ'ין יפה. מרגישים את ההשפעה הפורטוגלית, ואנחנו נהנים מאוד. אבל בכל זאת, מתגנבת לה תחושה קלה שעובדים עלי. אף אחד מהדברים שהזהירו אותי או, הבטיחו לי לגבי הודו לא התממש עדיין. אין כאן פרות ברחובות, לא ראיתי גדודי קבצנים גידמים פיסחים עיוורים מצורעים, ולא נתקלנו ביותר מישראלי אחד מלבדנו, ולא חטפתי שום שלשלול למרות שאכלתי כבר עוף ודגים. יש כאן בלאגן וג'יפה אבל לא מעבר לסטנדרטים של וויאטנם או הפיליפינים, ולמרות שאני בהודו כבר כמעט ארבעה ימים, לא ראיתי אפילו רובוטריק אחד לרפואה.  הודו גם לא ממש זולה בצורה מחפירה. יכול להיות שזה חמש שנות הקדמה ההודית שעברו מאז שרוב חברי חזרו מהטיול, או יכול להיות שאני פראייר או סתם מאוד מאוד מפונק, אבל את רוב הארוחות אנחנו גומרים כאן בכ-600-700 רופי. נכון שזה 50 שקל לזוג לארוחה מלאה וטעימה מאוד אבל זה עדיין לא סיפורי האגדה ששמעתי.

3. הם כן צופרים כאן המון.

4. זה התחיל בחוט. מעין חוט קשירה כזה, לא מאוד עבה, שנכרך סביב המותניים שלי. בהתחלה חשבתי שזה מעין חוט מדידה. משהו שיעזור למעסה האירוודי להבין, על פי רוחבי, כמה שמן צריך או משהו כזה. רק כשהוא קשר אותו מסביבי, הורה לי להוריד את התחתונים, וחיבר אליו פיסת בד צרה  שנקשרה מקדימה ומאחורה הבנתי שאני לא בקנזס. אם היה בי איזשהו משהו הומוסקסואלי חבוי, השעה שביליתי בעירום 99.5% מלא בעוד שני גברים הודים גדולים ומשופמים שופכים עלי כמויות עצומות של שמן ומשפשפים אותי במרץ, היתה ההזדמנות שבה הוא היה אמור… להרים את ראשו. אם אי פעם היה לי ספק: גברים לא עושים לי את זה.

5. למי שתהה מה עושה בימים אלה קפטן Lechuck האיום, אני חייב לדווח בעצב שרוח הרפאים שהיתה מטילה את אימתה הפיראטית על כל אי הקופים, רוקדת היום קתאקאלי במופעים לתיירים בקוצ'ין. Sic Transit.

בשבועות האחרונים אני מתענג על סדרת הרצאות בשם "היסטוריה עולמית" של דר. יובל הררי מהאוניברסיטה העברית. הררי הוא היסטוריון וב-26 הרצאות בנות שעה וחצי  הוא מספר את ההיסטוריה של האנושות ומראשיתה הקדמונית, דרך מה שהוא מגדיר כשלושת המהפכות הגדולות שלה (הלשוני,, החקלאית והמדעית) ועד זמננו ואף קדימה. ההרצאות והספר שהוא הוציא ("קיצור תולדות האנושות", דביר 2011) הן מרחיבות דעת, חכמות, ומעל הכל מהוות הצצה מאלפת לאיך היסטוריונים חושבים על המציאות.

ההרצאות הראשונות דנות ברובן בחברה האנושית בתקופה הפלאוליתית, זו שקדמה למהפכה החקלאית. האדם קיים כ-2.5 מיליון שנה. החקלאות החלה לפני בערך עשרת אלפים. ה-2.5 מיליון שנים היא התקופה שבה האבולוציה עיצבה אותנו, ואת רובה  העברנו בצורה מאוד שונה מאיך שאנחנו חיים עכשיו. במקום ישובי קבע הסתובבנו בחבורות קטנות יחסית של לקטים ציידים, לדוגמא. לדבר הזה יש השלכות. אם אכן רוב העיצוב שלנו התרחש בתקופה הפליאוליתית ולא בתקופה הניאוליתית, אולי זה אומר משהו על מה אנחנו אמורים לאכול? כי גם אם אני לא בטוח מה כן אכל האדם הקדמון, די ברור שזה לא היה כמויות מסיביות של חיטה וסוכר. מה זה אומר על המבנים החברתיים שלנו? על איך אנחנו אמורים לישון?

העניין הזה של להסתכל אחורה כדי ללמוד על עצמנו הוא מעניין. יש גל גדול של דיאטות פלאוליטיות, וחלקן אומרות דברים לא טריוויאלים. הבעיה היא, שלמרות החשיבות של התקופה, אנחנו יודעים עליה מעט מאוד.

הסיבה שאנחנו יודעים כל כך מעט היא לא רק בגלל שאנחנו מוגבלים לשרידים של תרבות חומרית, אלא בגלל שדווקא בתקופה הפלאוליטית, התרבות החומרית שיחקה תפקיד נורא קטן. כמות החפצים שהלקטים-ציידים הפלאוליטים השתמשו כדי לתווך בינם ובין המציאות היתה מינימלית. אני כותב על מחשב ויושב על ספה ולובש חולצה ומכנסיים ותחתונים, ומשתמש בעדשות ומסגרת משקפיים כדי לראות. היום אדם מודרני משתמש במהלך חייו במאות אלפי חפצים. לקט-צייד השתמש בעשרות .  יש הרבה סיבות ללמה, אבל העיקרית בהם היא: נדל"ן. או יותר נכון, היעדרו. הלקטים חיו בקבוצה נוודית ולכן סחבו אתם את הבית על הגב, כל הזמן. ולכן לא היתה להם ברירה. כמות ה-Stuff שהם יכלו להסחב איתו היה חייב להיות מינימלי.

את גבי ניצן יצא לי להכיר במסגרת סדנאות כתיבה שהוא העביר ב"אשרם במדבר" בשיטים, שם כתבתי חלק מהטקסטים הטובים ביותר שכתבתי אי פעם. אבל לפני זה, פגשתי אותו ב"פרא". ב"פרא",  הרומן עב הכרס שלו, גבי ניצן יוצר מעבדה מעניינת שבאה לבחון שאלה: מה היה קורה אם מישהו היה מסתובב בעולם בלי שום מאפיין של חיברות – בלי שהוא עבר את מערכת החינוך וההורים שיסבירו לו שאסור להפליץ ליד בנות ושמזלג מחזיקים ביד שמאל. אדם רוטשילד, גיבור "פרא" נולד בגוף של רונן, שהיה שלוש שנים בתרדמת בבית לווינשטיין אחרי שירה לעצמו בראש. אדם רוטשילד הוא לא רונן בלי זכרונות. הוא מישהו אחר. לעולם הוא נראה מבוגר – הוא יודע לקרוא ולהתלבש ולנהוג, אבל בכל מה שנוגע לחיברות – הוא תינוק.

במהלך המסע של אדם רוטשילד באמריקה (הוא בורח מתל אביב מסיבות שונות), הוא מתכתב עם דמות מסתורית – פרופסור פרנקו דלפי השלישי, שלא בטוח בכלל אם הוא קיים.

אז בוא נסכם את שיעור מס' 1, שבדיוק הסתיים: מה המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם?

אני לא יודע.

זה בדיוק ההפך מהתשובה הנכונה.

אני כן יודע.

כלומר? המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם הוא _____? קדימה רוטשילד, קפוץ.

המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם הוא לדעת.

כן. זה כמובן לא נכון, אבל זה לא רע בתור התחלה. ידע הוא לא אויב, אבל עדיף לגשת אליו מנקודת מוצא מסויגת. ידע מתיישן בשניה שבה השתמשת בו. אין מה להמשיך להיאחז בו שבריר-של-רגע אחרי שהוא הפסיק להיות רלבנטי. העולם מלא באינפורמציה סותרת לחלוטין. כל פיסה יכולה להיות רלבנטיות ושימושית פה ושם, ומכבידה ומיותרת ברגע הבא.

כמו הנוצה ששמתי בתוך דיווה. בזמן ששמתי אותה בעצם כבר אני לא הייתי צריך אותה. (אדם הפעיל את המחשב הנייד שלו, "דיווה" באמצעות נוצת עורב במקום חשמל, לבקשת הפרופסור – ט.ג.).

כן. ידע לא-רלוונטי הופך אוטומטית למכשול. אם אתה יותר מדי קשור רגשית לידע שיש כוח משיכה, אתה לא יכול לעוף. אם אתה יודע שאש שורפת וקרח מקפיא ומחלות מידבקות וסיגריות מסרטנות וחמצן חיוני והחיים קצרים והזמן עובר – זה משאיר לך מעט מאוד מרחב תמרון. ככל שאתה כבול ליותר ידע, אתה יותר מוגבל. לקוסם אין מגבלות. הוא יודע שהכל סיפורים, והוא מספר לעצמו כל סיפור שעולה על דעתו. בעולם של קוסם הכל יכול לקרות.

אז אתה יכול ללמד אותי להיות קוסם?

אולי אני יכול לעזור לך לבטל את המעט שכבר למדת.

ללקטים ציידים פשוט לא היתה את האפשרות לאגור דברים. אבל לנו יש. כשליאת ואני עברנו לדירתנו הנוכית, ממש נסיתי לזרוק דברים: מזכרות מכיתה ד', פוסטרים מהתיכון, וספרים, גם כאלה שברור לי שלעולם לא אקרא שוב. זה לא קרה. אנחנו נקשרים. לחפצים, לזהות שלנו, או במקרה שהפרופסור מדבר עליו, לידע. ואנחנו סוחבים את כל זה, בשק ענק שמכביד עלינו. הוא מכביד עלינו כי הרבה פעמים הסיפורים שלנו כבר לא באמת מתאימים למציאות (רוב חיי סיפרתי לעצמי שאני שמן, לא משנה אם זה היה נכון או לא באותו רגע), וכי כשאנחנו מסתובבים עם תיק מלא, קשה מאוד להכניס דברים חדשים לתוכו. כבר כתבתי בעבר שהדבר הראוי ביותר להערצה בסטיב ג'ובס היה שהוא לא נתן לידע מיותר ("נכשלתי בהמון דברים שעשיתי") להכביד עליו. בבודהיזם קוראים לזה Nekkhama, או Detachment. היכולת לשחרר. לא עובר יום שבו אני לא נדרש לעשות את זה: להיות מסוגל לשחרר את כל הידע שצברתי, את כל הנסיון שצברתי, ולהסתכל על מצב, על אתגר, כאילו אני תלמיד מתחיל. וזה קשה. אני חושד שמדיטציה, ההתכווננות לחוות בריקנות רק את הרגע, היא תרגול שבונה את הכושר הזה. נסיונות המדיטציה שלי היו כשל, לא כושר, אבל יש יותר מדרך אחת לפסגה של כל הר, גם אם נראה שהן סותרות. האתגר ב-Unlearning הוא ביכולת להסתכל על סיטואציה, ולראות משהו אחר ממה שכל שאר האנשים סביבך רואים. משהו אחר אפילו ממה שהחושים שלך רואים, ולהיות מסוגל להסתובב במציאות הזמנית, המדומיינת הזאת, לחיות בו זמנית גם במציאות האמיתית וגם במציאות ה-Temp, שבה כל מני הנחות יסוד בסיסיות נשלפו. אם זה נשמע לכם מוכר יש סיכוי שהסתובבתם בפארק הירקון בימי חמישי, לבושים במיטב בגדיכם הגותיים, ודמיינתם שאתם ערפדים. או שרצתם ברחבי דיזנגוף סנטר בחליפות שחורות ומשקפי שמש ושיחקתם בלארפ מטריקס. קוראים לזה SOD – Suspension of Disbelief, השעיית הספק וזה היסוד לתיאטרון, ולמשחקי תפקידים. והשריר הזה, שחייב להיות חזק אצל שחקנים (משני הסוגים), תורם ליכולת לעשות Unlearning לא פחות מלשתוק במדבר במשך עשרה ימים.

בהרצאה האחרונה שלו, ראנדי פאוש דיבר על הכוח שבלמידה עקיפה. ככל שאני מתבגר, אני מבין איזו מתנות נפלאות קיבלתי כשפגשתי לראשונה את הקופסה האדומה של D&D.

מייקל פולן, הקדוש-פטרון של הבלוג הזה, כתב פעם שאין שום בעיה לאכול את כל הג'אנק פוד שתרצו, כל עוד אתם מכינים אותו, לגמרי, בעצמכם. אם אתם מוכנים להשקיע את הזמן בלקלף את תפוחי האדמה ולטגן את הצ'יפס ולאפות את הלחמניה וכו', תאכלו המבורגרים כאוות נפשכם. הגאונות של תעשיית המזון המהיר היא שהיא לקחה את התהליך המסובך הזה, ופישטה אותו למצב שאפילו לא צריך טבחים. זו הגאונות של אמריקה. לקחת את הדבר המבוכי הזה שנקרא "עיר", ולפרוש אותו על גריד ככה שאי אפשר ללכת לאיבוד. בוב בורשרס, שעמד בראש קבוצת האייפון, סיפר לי שבאפל יש מושג שנקרא Automagic – הכל צריך לקרות בקלות. "If you have to configure it, it's too complicated".

בעשור וחצי האחרון, טכנולוגייה נהייתה ממש טובה בלקחת דברים מסובכים, ולפשט אותם. כל מני תהליכים שבעבר דרשו כוהנים מומחים/סוכנים הופכים נגישים להמונים. ב-1998, כשרציתם להזמין חופשה, התקשרתם לסוכן נסיעות. הסוכן נסיעות הזה היה כהן מוסמך שידע איך לעבוד את מערכות הזמנת הטיסה המסובכות, ושלט בכל מני מונחים דתיים כמו "PNR" או "Class Y". היום גם אנשים שמקלידים בשתי אצבעות יכולים להזמין טיסה, מלון, ומכונית. בעבר, אם רציתם לפרסם משהו שמיליון איש יוכלו לקרוא/לשמוע/לראות הייתם צריכים למצוא סוכן תוכן מורשה (עיתון, הוצאה לאור, חברת תקליטים), ולקוות שאותו סוכן יאמץ אותכם אל חיקו.

מה ששינה את זה זה לא רק האינטרנט. זה העובדה שהרבה מאמץ הושקע בלהפוך דברים לפשוטים. זה מהלך שמתחיל בפוטושופ, ממשיך בפיקאסה ונגמר באינסטגרם. ממיליון כפתורים, פילטרים וצ'ופצ'יקים, לשישה פילטרים וכפתור אחד בערך. זה לא שאין יותר פוטושופ. זה פשוט שרוב האנשים, שבאמת לא צריכים את פוטושופ, יכולים לעשות דברים על אמת עם תוכנות פשוטות יותר. בקיצור, בעשור האחרון הטכנולוגיה נהייתה ממש טובה בלהפוך דברים מסובכים לפשוטים. התוצאה של המהלך הזה היא שדור שלם של מתווכים מצא את עצמו בלי עבודה, והפך לקואצ'רים.

חוץ מבארגונים. יצא לי, בזמן האחרון, להתקל במערכות מידע של כל מני ארגונים שאני מייעץ להם. רובם ארגונים גדולים, חלקם ממשלתיים, וברובם נראה כאילו מערכות המחשוב נתקעו אי שם בשנת 1998. הכל היה… מכוער, קשה, לא זורם, מיושן. נראה כאילו העשור האחרון דילג עליהם. כשניסיתי לרחרח טיפה יותר, להבין איך זה שלמרות שכמות פסיכית של כסף מושקעת במערכות מידע, אני מקבל חוויה טובה יותר מפייסבוק או  מהאפליקציות שעולות 2 דולר לאייפון, ושאולי צריך להסתכל על מודלי פיתוח אחרים למערכות מידע, נרמז לי שאני לא מבין על מה אני מדבר. שיש סיבה שבכל מסך יש עשרות שדות שצריך למלא, ושכולם מכוערים. שהמערכות כאן, חביבי, זה לא איזה משחק של ילדים באינטרנט, אלא דברים שאנשים סומכים עליהם בתהליכים עבודה מורכבים מאין כמוהם.

רוב האנשים שלומדים מדעי הרוח או החברה נתקלים, מתישהו בתואר, בצרפתים. לא מדובר בצרפתים שבאים לארץ בחודשי הקיץ ומתנחלים ברחוב בן יהודה. ובמידה מסויימת חבל, כי זה היה נותן לאלפי סטודנטים מתוסכלים את ההזדמנות לבוא ולהעיף להם כאפה. מדובר בהוגים הצרפתים, שמקדשים פוסט מודרניזם, יין איכותי, וחוסר נהירות מוחלטת. בניגוד לעמיתיהם האמריקאים, שכותבים בין השאר כדי שהקוראים יבינו, ההוגים הצרפתים – פוקו, דרידה, דלז, בורדייה (אם כי יש לו פה ושם עמוד קריא) נהנים מהיכולת שלהם לכתוב ככה שאף אחד לא יבין. לדעתי (ואני לא לבד כאן) זה בכוונה. אצל בורדייה זה הכי מצחיק, כי הוא כל הזמן כותב על איך בעלי ההון התרבותי עושים מאמצים לאמץ דברים איזוטריים וקשים על מנת לעשות ריבוד חברתי בניהם ובין המעמדות הנחותים יותר, תוך שהוא עושה את זה בעצמו.

וכאן נשאלת שאלת מיליארד הדולר: האם הם עושים את זה בכוונה כדי להיות פלצנים, או האם באמת יש דברים שאי אפשר להעביר בצורה פשוטה? האם מערכות המידע בתוך ארגונים הן מורכבות יותר כי באמת התהליכים שם מורכבים יותר מאשר כל הדברים שפושטו עד עכשיו? או שאולי, בשני המקרים, אנחנו תקועים בסיפור של עצמנו, שלא מאפשר לנו לפשט דברים, לפרק אותם לאטומים קטנים של פעולה או רעיון, קטנים ויעילים אבל פחות מרשימים?

אני לא רק מאמין שאפשר לתרגם דברים מסובכים לפשוטים. אני מתפרנס מזה. ולכן סוגיית ההוגים הצרפתיים כל כך מטרידה אותי. ואני לא היחיד שמתלבט בשאלה הזאת. טים בריי, שהיה אחראי על טכנולוגיות Web ב-Sun שואל שאלות דומות בפוסט הזה. אולי "We're doing it wrong". אולי כל החברות הרציניות האלה של פתרונות ל-Enterprise צריכות להסתכל טיפה על איך דברים קורים  ב"אינטרנט". תחושות הבטן שלי הן שכן, בהמון מקומות עושים את זה wrong. הדיון שהתפתח בעקבות המאמר מעניין ועשיר. הו כולל גם נקודות חשובות וגם תגובות מגננה ("אתם לא מבינים כלום ו-IT ארגוני זה מסובך לאללה") או הערצה ("האיטנרנט שולטטטתתתת!!!!~1!"), והוא מראה לי שאני לא לבד בתחושתי. אבל למרות הכל, אחת התגובות, שבה אריק אנגברכט מספר על איך בחברה שלו נחרדו לגלות שלרשומה בסיסית באחת המערכות יש 44 שדות חובה, ואחרי שהתכנסה מועצת החכמים לשיפור התהליך הם קיבלו רשומה בסיסית עם 44 שדות חובה, משאירה אותי מהורהר.

בחלק מזה אשמה Community, המטא-סיטקום המענגת חיך כל גיק. דווקא פרק חלש יחסית, שבו גם לטרוי וגם לבריטה יש סוד משותף – שניהם רוקדים, ומתביישים מחבריהם, אבל בסוף הכל טוב. כי ככה זה קומיוניטי – זה בנוסחא, אבל זה לא אבל זה בעצם קצת כן. בדרך כלל  בקומיוניטי, אחרי שהסיטקום נגמר הם מרשים לעצמם להיות מצחיקים באמת. הפעם, פשוט ראינו את עבּד עולה על הבמה ורוקד, לבד, מול אולם ריק.

איכשהו הסצינה הזאת נדבקה אלי, גם כי היא יפה וגם כי עבּד הוא אליל וגם בגלל השיר שהתנגן לו שם ברקע. כל הקטע הוא רק שלושים שניות, אבל בכל זאת משהו בשירה הריח לי קצת מרג'ינה ספקטור אבל עם טוויסט בריטי. הייתי חיי לברר מי זו. אז מסתבר שקוראים לה Kate Nash. ולשיר החמוד קוראים Merry Happy. וכך, חמוש בנחישות לגלות זמרת איכותית שאף אחד מחברי עוד לא מכיר הורדתי את כל שלושת אלבומיה של גברת נאש, ואיך אומרים, חשכו אוזניי. הרגשתי כאילו אלייזה דוליטל (של תחילת המחזמר) על סטרואידים שרה לי על איך החבר שלה לא מתקשר אליה מספיק, או משהו כזה. זה לא רק שהמילים היו גורמות לכל בוגרי רימון להרגיש כאילו הם יוסף ברודצקי, המבטא. המבטא שלה היה פשוט בלתי נסבל. מסתבר שיש לזה שם: Mockney – אנשים שעובדים קשה כדי להשמע קוקני. לא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה. קייט נאש, מלבד השיר החביב היחיד שלה שליווה את ריקודו של עבּד, הושלכה לה לפח המיחזור של האובונטו.

אם זה היה נגמר שם אז ניחא. אבל זמן קצר לאחר מכן, מצאתי את עצמי בקניון עזריאלי, מלא באותה תחושת גועל שהמבטא הקוקני של קייט נאש עורר בי. הסתכלתי מסביבי והכל נראה לי כל כך… זול – הסחורות, החנויות, המוכרניות, האנשים. לא משנה שהיו שם שעונים שעולים כמו משכורת חצי שנית שלי, עדיין, הכל הרגיש לי זול. והבנתי שזהו. עם כל הנסיון שלי להיות הומניסט, אין מה לעשות. אני סנוב.

חלק מחברי בוודאי צוחקים עכשיו. "מה, רק עכשיו נפל לך האסימון?". חלק אחר מנסים להבין מה הבעיה. "הרי ברור שיש אנשים שיש להם טעם, ואלה שאין. ה-upstairs וה-downstairs, ותמיד יהיה, לא? ואתה, יקירי, ב-upstairs, מאלה שמסתכלים למטה על המון בית ישראל. אז אולי תפסיק להרגיש רע עם עצמך ופשוט תקבל את המצב כפי שהוא? די כבר עם רגשות האשם הניאו-מרכסיסטים המוכים האלה!".

אחת מהבעיות עם סנובים זה שהם נוטים, בהוויתם, לשמוקיות. אבל למרות שאני מניח שאפשר להיות סנוב בלי להיות Douche Bag, אני עדיין לא מתמסר לסיפור הזה כל כך בקלות. כי להגיד שאני סנוב זה בעצם דרך יפה להגיד שאני לא אוהב עניים. רק שבמקרה הזה, במקום עניים בהון חומרי, אני לא אוהב עניים בהון תרבותי, האנשים שההורים שלהם או הסביבה שלהם לא לימדה אותם לדעת שמיילס דייוויס הוא גאון או איך לזהות קפה איכותי, שלא ירשו את ההון הזה או אספו אותו בדרך. להגיד שאני לא אוהב אנשים עניים זה עצוב, מגעיל, לא הייתי רוצה לחיות ככה את חיי. אבל מעבר לגועל הבסיסי, יש פה משהו עמוק יותר, כמעט רוחני, שמתחבא.

כי אני מבין שכל הטעם הטוב הזה שאני חושב שיש לי, שאולי הוא באמת מעולה, הוא עדיין לעומתי. שבאיזשהו מקום כדי שאני אתענג על הטעם הטוב שלי, אני צריך להחרד מהטעם הרע של מישהו אחר. אולי זה יותר מדי לפנטז עליו, היכולת להנות מדברים כפי שהם, בגלל איך שהם, ולא כי הם טובים יותר מדברים אחרים. יכול להיות שקלוד לוי-שטראוס צדק, ואנחנו באמת לא מסוגלים לחשוב אלא בזוגות, בבינאריות. פעם היתה רק כלכלת מחסור. אם לי יש זהב ולך אין זהב, אז לי יש כוח ולך אין. כלכלת רשת עובדת אחרת. ככל שליותר אנשים יש פקס (או אימייל, או פייסבוק), ככה גדל הערך של הפקס שלי. הנפש שלנו, שלי, עדיין בכלכלת מחסור. אולי עם ההארה זה יעבור.

לפני כשבועיים יצאנו לטיול במקום בלתי נראה. על מנת להסביר לכם איפה הוא (אלא אם כן אתם שחקני משחקי תפקידים וותיקים), נאלץ לעשות דמיון מודרך קל, שבסופו תקבלו מקום סודי שכמליון איש בחודש מצליחים לא לראות. דמיינו שאתם נוסעים מכביש חמש לתל אביב. עליתם על איילון, ואתם עוברים את הסיבוב הגדול והמגניב שמעביר אותכם ליד מתקן בטחוני במרכז הארץ, ומשגר אותכם צפונה דרומה, בדרך לקק"ל. עכשיו, בדמיונכם, הביטו ימינה. יש שם שדה ענק, ירוק, שנמשך כמעט עד הים ונסגר בפי גלילות. את התיאור דמיון מודרך הזה נאלצתי לעשות כמה עשרות פעמים לאנשים שלא הבינו על איזה שדה-שליד-איילון אני מדבר. בעגה החנונית קוראים לשטח הזה "השוסטרייה", כי נכנסים אליו ממעבר מאחורי מרכז שוסטר ברמת אביב ג'. יש שם שדה פתוח ועצים שילדים בנו עליהם בית עץ, ומערות קבורה שומרוניות מהמאה השישית, ואפילו פעם ראיתי שם סוסים. ומיליון איש מצליחים לחלוף ליד המקום המדהים הזה, בלי לראות אותו. הייתי רוצה להגיד שמישהו מתח עליו SEP Field, אבל לא מדובר בבעיה, אלא סתם בנוף יפה שלא מסתדר עם הסיפור של איילון ומרכז מסחרי. השוסטרייה לא לבד בהעלמותה הבוטה מהעין. זוג חברים שגרים כמה שנים על שדרות בן גוריון, מזרחה מריינס, מעולם לא היו מודעים לקיומו של הגן בגן העיר.

אולי זה ה-ADD, אבל אני לא יכול לא לשים לב לדברים האלה, לסטיות הקטנות ברקע הנורמלי. על עמוד חשמל בשדרות בן גוריון, ברחוב מהצד הדרומי שלו, מישהי כתבה "I will share a secret with you", וסיפרה, כמה עמודים אחר כך, איך קיבלה את המחזור הראשון שלה כשישנה אצל חברה והתביישה מאוד. בלי לינק, בלי מסר פרסומי, סתם נסיון לחלוק סוד, אה-לה Post Secret. לפני כמה שנים ראיתי מישהי מצליחה לבצע תרגיל Hide in shadows. זה קופץ לי לעין, כשלאחרים זה אולי לא, כי אני מחפש את זה. אני קורא לזה "אוזן מוזיקלית", משהו ששם לב כשדברים הם לא כפי שהיו תמול שלשום. ששלושה קצבים שונים הציעו לי נתח אונטריב, ויכול להיות שזה הנתח קצבים הבא. המילה "מנטור" חודרת יותר ויותר לשפה, ובקרוב תהפוך למושג שגור. האוזן המוזיקלית הזאת היא לא רק משחק אינטלקטואלי מדושן שלי עם עצמי. זו הדרך שלי ללמוד תחומי ידע חדשים.

לתחומים שונים יש את השפה שלהם. כששרתי במקהלה, שמתי לב שהפרקשניסטים שלנו כל הזמן מדברים על "סט". זה לא ש"סט" זו מילה שלא שמעתי אי פעם, אבל היה ברור שאצלם, לעולמים, יש לה משמעות אחרת, חשובה יותר. "סט", אצל נגני קלי הקשה זה "מערכת תופים", להבדיל מסתם כלי הקשה. כשהתחלתי לרכב על אופני הרים, אני זוכר שהייתי נכנס לפורומים ורואה את המילה "סינגל" כל הזמן. "סינגל", מעבר ל"רווק" או "שיר" היה שמור אצלי בז'רגון של תחום אחר, כ"סינגל מאלט וויסקי", אבל היה די ברור שרוכבי האופניים הממושמעים לא קמו בחמש בבוקר כדי לשתות וויסקי תוך כדי רכיבה ביער ביריה. אם תשאל זוג בהריון באיזה שבוע הם, יש סיכוי שהם יניחו שכבר יש לך ילדים, או לפחות בדרך. היכולת לסמן לעצמי את הז'רגון, את המילים המיוחדות וללמוד דרכם תחום היה, ועודנו, זרז למידה עצום בשבילי. ואני לא לבד. ב"Catch me if you can", מסביר פרנק אביגנייל איך הוא השתמש באותה טכניקה כדי להתחזות לטייס, למנהל מחלקה בבית חולים, לעורך דין, סוכן FBI, ועוד. זה נכון שהוא התחזה, אבל אם בורדייה צודק והביטוס (שזה דרך ז'רגוניסטית להגיד "הצורה שבה מקצוע X מתנהג/מדבר/נראה") הוא באמת חלק גדול ממה שמלמדים באוניברסיטה, אז אולי המרחק בין מתחזה ובין הדבר האמיתי הוא לא כזה גדול.

כדי לקלוט את הז'רגון הזה, את פנכות הרמזים האלה, צריך לפתוח את העיניים, את האוזניים. וכאן הבעיה. כי כשפותחים את העיניים רואים הכל, כולל את מה שאנחנו לא רוצים לראות. ב-Tel Aviv Below יש קסם. הוא מתחבא בשדות המוריקים של שוסטר ובגרפיטים מוחבאים של Know Hope. אבל במקומות מסויימים הקסם נעלם. ובשעות הבוקר המוקדמות רואים את ההומלסים שבאמת נשארו לישון ברחוב ולא סתם עושים כאילו, רואים את מחטטי הפחים, ואת הקבצנים, ואת הזקנה העירקית שמסתובבת עם זרי פרחים שנראה כאילו היא קטפה בעצמה מגינות של אחרים ומנסה למכור אותם, ואת אוספי הבקבוקים, את סוחבי העגלות שמזכירים לי את "הדרך", את ההומלסית הקשישה, הממלמלת, עם היד החבושה, שביקשה שנשמור לה על העגלה ליד ה-AMPM בדיזנגוף ארלוזורוב, כדי שהיא תוכל לעמוד ליד עץ בכניסה לבית השכן, להרים טיפה את החצאית, ולהשתין.

ביוני 1997, חודש לפני שהתגייסתי, קיבלתי בדואר את ה-Wired החודשי שלי. Wired היה, ועודנו במידה מסויימת, המגזין של המגניבים (במלעל) של האינטרנט. הוא תמיד היה על טכנולוגיה, אבל לא בצורה המשעממת ש-PC Magazine היה. הייתי מנוי עליו בשנותיו הראשונות, וספגתי ממנו מנה גדושה של טכנו-אופטימיזם ליברלי, שעדיין נמצא שם מתחת לניאו-מרכסיזם המצולק שהתווסף כשגדלתי.

על השער של גליון יוני 97 היה תפוח. תפוח רב צבעי מוקף בגדרות תייל. מתחתיו התנוססה מילה בודדת: Pray. אפל היתה אז במצב רע. רע מאוד. סטיב ג'ובס חזר אליה אחרי עשור שבה היא הפכה מחברה סופר מגניבה לחברה כושלת. זה מצחיק לחשוב על זה היום, אבל היה חשש רציני מאוד לחייה של אפל, למרות חזרתו של ג'ובס.

סביב אותה תקופה, אפל העלתה קמפיין חדש. המסר, והסלוגן, היה Think Different. המודעות הראו צילומים יפהיפיים של אנשים שעשו זאת לאורך ההיסטוריה. ריצ'ארד פיינמן, ג'ים הנסן, מרת'ה גרהאם, מיילס דיוויס, גנדי. ייתכן וגם תקעו שם תמונה של ג'ובס עצמו. אני כבר לא זוכר. והיה טקסט.

Here’s to the crazy ones. The misfits. The rebels. The troublemakers. The round pegs in the square holes. The ones who see things differently. They’re not fond of rules. And they have no respect for the status quo. You can quote them, disagree with them, glorify or vilify them. About the only thing you can’t do is ignore them. Because they change things. They push the human race forward. While some may see them as the crazy ones, we see genius. Because the people who are crazy enough to think they can change the world, are the ones who do.

סטיב ג'ובס, עם כל הביקורת עליו כדיקטטור, חשב אחרת. אבל כולנו חושבים אחרת בהתחלה. עד שבגן מסבירים לנו שטעינו, ושהאחרת שלנו הוא בעצם "לא נכון". הדבר המדהים בג'ובס הוא שהוא הצליח לחשוב אחרת למרות כמות הכשלונות שהוא חווה. ג'ובס, שכל כך מזוהה עם המק, בכלל לא רצה אותו. הוא הצטרף השתלט על פרוייקט המקינטוש אחרי שהנסיון שלו ליצור מחשב עם ממשק גרפי, ה-Apple Lisa, נכשל ב-1982. ב-1985 הוא פוטר מהחברה שהוא ייסד על ידי ג'ון סקאלי, המנכל שהוא בעצמו שכנע לבוא לאפל מפפסיקו. החברה שהוא ייסד אחר כך, NEXT, בנתה מחשב מתקדם שאף אחד לא רצה לקנות, וכו', וכו'. הפשפש הוא החיה שקפוצת הכי גבוה ביחס לגודלה. אם תיקחו כמה פשפשים ותשימו אותם בצנצנת סגורה (עם חורי אוויר, כמובן!), יקרה דבר מאוד מעניין: הפשפשים יקפצו בכיף שלהם, יקבלו מכה בראש מהמכסה, וימשיכו לקפוץ. אחרי יומיים, כך אומרים, אם תפתחו את המכסה, תראו שהפשפשים לא קופצים גבוה יותר מהמכסה, שכבר לא שם. סטיב ג'ובס לא נתן למכסה שבעבר להפריע לו. לרוב האנשים זה קשה. העדר היצירתיות, אצל רובנו, היא מחלה אוטו-אימונית. אנחנו הורגים את הרעיונות שלנו כי אנחנו מפחדים מהמכה בראש של המכסה. כי נכשלנו בעבר. אנחנו מפחדים להעז, לחלום בגדול, כי ההורים לימדו אותנו שצריך להיות מציאותיים, והחיים למדו אותנו שכשלונות הם כואבים.

ג'ובס היה בודהיסט. אפילו Fake Steve Jobs היה חותם על הפוסטים שלו ב-Namaste. אחת הפרקטיקות של בודהיזם היא היכולת להיות נוכח עכשיו. ברגע הזה. בלי attachment. להיות בהווה משמעו שאני משחרר את העבר שלי. אני לא נותן לו להכביד עלי בסיפורים מיותרים. אני חופשי לחוות את הרגע הזה כפי שהוא, להתמסר לרעיון מגניב בלי להזכר שנפלתי בעבר. זה נשמע רוחניקי בשקל, וזה נוגד את כל מה שחינכו אותנו אליו, על החשיבות שבללמוד מטעויות. אבל אם לא היינו עושים את זה, טיפה, לפחות פעם בחיים, יש סיכוי שאכלוסיית העולם היתה קטנה בהרבה, כי לא היינו מעיזים לאהוב שוב, אחרי שפעם שברו לנו את הלב.

ללונדון יש ריח. ספקטרום של ריחות, למען האמת. הריח של לונדון הוא הריח של האוויר הממוחזר ב-Tube. הריח של לונדון הוא ריח של קור נקי, לא צורב, מתובל בניחוחות של מסעדות סיניות. של אדמה רטובה עם דשא רטוב עליה ב-Regent's park. מריחים אותו מהרגע שעולים על ה-Heathrow Express. ביליתי בלונדון כמה שנים כילד. מבחינתי זה ריח של בית. לפני שלושה שבועות היה פה חורף של רגע. קצת קר, אבל לא יותר מדי, קצת רוח, קצת יורה זועף. יצאתי מהבית לטיול קצר, והרגשתי וורטיגו. כי בפינת רחוב בדיזנגוף פתאום קפץ עלי ריח משמח של לונדון. במעלה ז'אן זו'רס,  קפץ עלי ריח של בדידות. בדידות זה ריח של פירנצה, ושל קורק באירלנד. זה ריח שמריחים כשיש שקט מסביב. כשזה רק אתה, בתים וחנויות סגורות, הרחוב. כמה רחובות משם, כבר הייתי בים. שם הריח של תל אביב, שאני לא יכול להריח, כבר השתלט על האף שלי.

כשטיילנו בוויאטנם, ליאת ואני, נפעמנו מהעושר של המדינה. התחושה שיצאנו ממנה היא שעם כל הכבוד לתל"ג לנפש ושאר מדדים, בעצם אנחנו המדינה הענייה, והם העשירים. מגוון הפירות והירקות, סוגי המאכלים והווריאציות עליהם בקיצור העושר הקולינרי שהוא חלק מחווית היום יום בוויאטנם מעלה תהיות לגבי מי מאיתנו היא חברת השפע האמיתית.  ב"הבוטניקה של התאווה", מייקל פולן מתאר איך הוא מגיע למוזיאון התפוחים בז'נבה, ניו יורק, שם גדלים כ-2500 זנים של תפוחים. הוא נדהם מהעושר והמגוון – תפוחים גדולים, קטנים, בטעמי בננות או אגסים, תפוחים מתובלים, אגוזיים… בקיצור – שפע אמיתי של תפוחים, שנמנע מאיתנו. כי מתישהו הוחלט שאנחנו כאן בחברת השפע בהחלט יכולים להסתפק בחצי תריסר זנים שונים. בני אדם אכלו, היסטורית, כ-80 אלף זנים. מתוכם כ-3000 בצורה נפוצה. היום, ארבעה זנים – תירס, חיטה, סויה ואורז אחראים לשני שליש מהקלוריות שהאמריקאי הממוצע צורך. בפעם הבאה שאתם קונים את המיונז האורגני שבמבצע בעדן טבע מרקט, תסתכלו על הרכיבים. משום מה יש בו סירופ תירס עתיר פרוקטוזה.

ארבע זנים אחראים לשני שליש מהקלוריות. זה די מדהים לחשוב על זה. אבל אז פוגשים את השיר הבא:

זה יופי של קליפ. הוא יופי כי הוא מבדר לאללה, וכי הם מוכשרים. והוא יופי כי למרות שאתה מודע לזה שהכל זה שירים באותם ארבע אקורדים, ולמרות שהכל בצחוקים, אז זה עובד. השירים עדיין עושים מה שהם צריכים – מרגשים, מסעירים. אז אולי 4 אקורדים זה כל מה שצריך?

אמריקאי ממוצע מבלה 28 שעות מול מסך הטלוויזיה. זה לא כולל את השעות מול מסך המחשב או האייפד, או הקולנוע בהנחה שיש עוד אנשים שהולכים לדבר הזה. הרזלוציה עולה ללא הרף. האיכות של DVD, שהפעימה אותנו לפני עשור וקצת, נראית לנו ילדותית אל מול ה-HD שמתחבא בכל נייד. ברוב השעות האלה הוא צורך הוא צורך מידע. סיפורים. חוויות.  ולאף אחת מהן אין ריח.

למי שהצליח לפספס, בסרטון למטה רואים את שרה צ'ורמן בת ה-29, חירשת מלידה, שומעת בפעם הראשונה בזכות מכשיר שמיעה חדש.  נכון שריח הוא לא חוש חזק כמו שמיעה (אלא אם אתה ז'ן – באטיסט גרנוי). אבל הוא עדיין חלק משמעותי מחווית הקיום האנושית. היה נראה לנו מוזר לוותר על הסאונד בחיי היום יום שלנו לטובת כתוביות, ובכל זאת אנחנו מוותרים לעצמנו כל כך בקלות על חוש שלם.

דר. יובל הררי מסביר בהרצאה הזאת איך הציידים לקטים מהתקופה הפליאוליטית היו האנשים המשכילים והמוכשרים ביותר שחיו אי פעם (למרות שכמין, האנושות יודעת יותר היום, כמובן). איך היה להם ידע אנציקלופדי בגיאוגרפיה וביולוגיה, איך כל אחד מהם היה מקגייוור קטן שידע לעשות הכל, כי לא היתה ברירה. לטענתו של דר. הררי, הלקטים הקדמונים הם האכלוסיה שאכלה הכי טוב בהיסטוריה. זה בגלל שהם אכלו את התזונה שהגוף שלהם תוכנן לאכול, אבל זה גם בגלל המגוון העצום של המזונות שהם אכלו. הם לא יכלו לצמצם את עצמם לחיטה, אורז, סויה ותירס. הם לא יכלו לוותר על חוש הריח שלהם.

האדם קיבל את היכולת לחוות, לצרוך, לעבד עושר אדיר של חוויות, טקסטורות, ריחות, רעיונות, ואת היכולת להתקיים  גם עם חלק מזערי מהם. האריזות הצבעוניות בסופרמרקט משלות אותנו שאנחנו בשפע, אבל בעצם אנחנו עניים. דלים. יש לי תחושה שבחלק מזה אשם השכפול. על פניו זה מדכא, כי זה מקיף אותנו. כי אי אפשר לברוח. כי זה עובד, וגם אני רוצה אייפד שאוכל לראות בו את הסדרה-נטולת-הריח החביבה עלי. אבל אז אתה מבריז שעה מוקדם מהעבודה, מוריד נעליים, מריח את האוויר המלוח ויושב לראות השקיעה בים. ואתה מבין ששוק התבלינים קרוב משחשבת. שלא כל התבלינים יקרים או קשים להשגה. ושמספיק שמוסיפים קצת, מדי פעם, אפילו אם זה רק לשניצל ופירה, ופתאום החיים מקבלים טעם חדש.

סולידריות. סולידריות היתה יכולה להציל את החיים של לי זיתוני. למי שיקרא את זה בעוד שנה, כשהחדשות כבר ישקעו, לי נהרגה כי נהג של ג'יפ החליט שהוא צריך לדפוק רייס מטורף ברחוב פינקס בתל אביב. הוא נסע כל כך מהר שהגופה של לי עפה מהמעבר חצייה שאותו היא חצתה, מעבר לגדר ההפרדה ואל הנתיב הנגדי, ונפלה  על מכונית אחרת. סולידריות היתה יכולה להציל אותה. סולידריות, במובן של להבין שהעולם שמסביבך מוקף באנשים, אנשים אמיתיים שחיים ומרגישים ויכולים להפצע, ושההנאה שלך מנהיגה מהירה ופרועה מסכנת אנשים אמיתיים, לא קוליסות, ניצבים בסרט של שוורצנגר. אבל מי שנהג ב-BMW X6 שהרג את לי זיתוני, או בג'יפ שהרג את מיטל אהרונסון, לא הרגיש ככה בכלל. בסרט שלו, רק הוא היה קיים.

יכול להיות שכמה מקוראי חובבי הטיולים וארץ ישראל היפה יעלבו, אבל אין דרך אחרת להגיד את זה: המתאם בין שמוקים וג'יפים הוא גבוה להפליא. נכון, יש יוצאים מן הכלל. אבל אני מרגיש כאילו האמרים צהובים צריכים להגיע עם מדבקת "Douchebag Inside". זה לא רק ג'יפים.  מכוניות ספורט קטנות ונוצצות, רכבי יוקרה באופן כללי. כמעט אף פעם לא רכבי אספנות. אני לא בטוח שאני יודע מה הסיבה ומה המסובב. האם האינסטנקטים הדורסניים של הנהגים האלה הם מה שקידם אותם אל העושר, או שמא, כמו פרוטסטנטים כותבי יומנים מהתזה של מקס וובר, הם רואים בעושר שלהם את הסימן לכך שהם מיוחדים, נבחרי האל שלא צריכים להתייחס לשאר האנשים בעולם כבני אדם, כאלה שכשדוקרים אותם הם מדממים.

נהגי הג'יפים הם הדוגמה המוקצנת לזה. אבל רואים את זה כל יום. כל פעם שרוכב קטנוע מחליט שבמקום לבלות עוד דקה בכביש הוא יחתוך על המדרכה, כנגד כיוון התנועה, ועל הזין שלו הולכי הרגל והאמהות עם העגלות. אני קיים, מסביבי זה סטטיסטים. פסיכופטים הם לא לא אמפתים. להיפך. יש להם בדרך כלל אמפתיה, קרי היכולת להבין את המצב הרגשי בו נמצא האדם מולם, גבוהה מהממוצע. מה שהופך אותם לפסיכופטים היא חוסר היכולת, או הרצון להזדהות עם כאבם של אחרים.

לפני כמה שבועות אכלתי צהריים עם בכיר באחד מהתאגידים. נקרא לו "מ'". כשמ' לא אוכל איתי צהריים הוא אחראי, או כמעט אחראי, לגורלם של אלפי עובדים בשכר מינימום. החברה שהוא עובד בה נחשבת לנצלנית כוח אדם מהמדרגה הראשונה. אני כל הזמן עוקץ אותו על זה, טוען שהוא, איש מקסים ורגיש באמת, הוא עלה התאנה שמאפשר לתאגיד להמשיך לפעול. רוב השיחה שלנו נסבה על דברים אחרים, אבל בשלב מסויים הגענו לשלב העקיצות הבלתי נמנע. סיפרתי לו על הפעם שהייתי בהרצאה של עופרה שטראוס, שהתוודתה שהיא קוראת כל דבר ששלי יחימוביץ' כותבת, ושתעשיית המזון פשוט לא הבינה שהיא אחראית להשמנה בגלל המזון התעשייתי שהיא מייצרת, ומהרגע שהתעשייה הבינה, היא עושה צעדים לשיפור, כמו לפתוח מפעל לחומוס תעשייתי יחד עם פפסיקו. בשלב מסויים זה עצבן אותי, אז שאלתי אותה איך יכול להיות שנדרשה חקיקה לפני שיבינו בסופרפארם שלעבוד 9 שעות על הרגליים כקופאית זה קשה ולא אנושי. למה רק כשמכריחים או מאיימים פתאום אנשים מבינים אנושיות בסיסית. שאלתי את מ' איך יכול להיות שהחברה שלו פתאום שילמה תנאים סוציאלים רק כשנפתחה נגדה חקירה. מה, רק כשתפסו אותכם הבנתם שעושק וגזל זה לא מוסרי?

"אתה לא מבין", אמר לי מ', "זה כמו גבר שבוגד באישתו. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל פשוט לא יכלנו לעמוד בפיתוי. אנחנו צריכים. אנחנו צריכים את המדינה שתשמור עלינו".

לפני שנה, כמעט בדיוק, שלחתי מכתב לשר החינוך עם הפוסט הזה. ביקשתי בו שמערכת החינוך תלמד רק דבר אחד, את "אל תעשך לחברך מה ששנוא עלייך", או כפי שתוקנתי בתגובות, את הציווי הקטגורי של קאנט. אני עדיין חושב שלטווח הארוך, זה מהדברים הבודדים שעוד עשויים להציל את המדינה הזאת. אבל גם אם מישהו היה מקשיב לי, ומיישם את התוכנית שלי מחר במערכת החינוך, עדיין היה לוקח כמה שנים טובות עד שנראה תוצאות, ואולי כמה עשרות שנים עד שנגיע למסה הקריטית. אני לא בטוח שיש לנו את הזמן הזה.

למרות שסטיב לוויט חושב שהגורם המשפיע הוא הפיכתן של ההפלות לחוקיות, אני (ומלקולם גלאדוול, שמסכים איתי לפעמים) עדיין חושב שלתיאורית החלונות השבורים יש חלק משמעותי בהפחתת הפשע בניו יורק בשנות השמונים. העקרון הוא פשוט: אם מישהו רואה שיש חלון שבור שלא מתוקן, הוא יבין שלאף אחד לא יהיה איכפת אם הוא ישבור עוד כמה, או יפרוץ לבניין. על פי העקרון הזה, משטרת ניו יורק החליטה לשים דגש על אכיפה אל מול פשעי "איכות חיים" – אנשים שהשתינו ברחובות, שיכורים. המסר חלחל למעלה, ושיעור הפשע ירד בכל הקטגוריות, גם בפשיעה החמורה. אני לא חסיד שוטה של ג'וליאני. חלק ממה שהוא עשה היה פאשיסטי ומחריד. אבל אולי מ' צודק. אולי עד שהדור שיגדל על ערכים של אמפתיה וסולידריות יצא ממערכת החינוך ויתחיל לשנות את פני החברה שלנו, צריך שהמדינה תשמור עלינו. כי כשאף אחד לא מפריע לרוכב הקטנוע לנסוע על המדרכה כאילו היא היתה הכביש, אז למה שנהג הג'יפ יחשוב פעמיים לפני שהוא דופק רייס של 90 קמ"ש בעיר? ואם אנשים יכולים להתחמק מחוב שביהמ"ש קבע שהם חייבים בלי שאף אחד עושה להם שום דבר, אז למה שטייקונים יחשבו פעמיים או ירגישו בושה?

המדינה צריכה לשנס מותניים. היא צריכה להבין שמערך גבייה והוצאה לפועל יעיל הוא הכרח. שחוקרי העלמות מס (כן, גם של אינסטלטורים קטנים שעובדים בשחור ולא מבינים שבכך הם דופקים את הילדים שלי ושלהם),  מייצרים כסף, לא עולים כסף. שאם לא נתחיל ללמד סולידריות כל תינוק, ילד ונער, ולא נתקן את החלונות ונראה לשמוקים שאי אפשר לשבור אותם יותר, תוך כמה שנים יהיה מאוחר מדי. כי השמוקיות מדבקת, ובקצב הזה, המגפה תכלה אותנו.